Bet Midrash Virtuali

בית המדרש הוירטואלי

של כנסת הרבנים בישראל


דברי תורה מלוקטים




דבר תורה בעקבות יום השואה, ה'תשס"ה, בקהילת תורת חיים, הרצליה

שבת שלום. היום, אחרי התפילה, כולנו מוזמנים לקידוש; והקידוש מציין שישים שנה לניצחון בעלות הברית על הכוחות של גרמניה הנאצית באירופה. בתקופה זו, בכל רחבי העולם, אומות ומדינות מציינות את האירוע ההיסטורי ההוא: סיום מלחמת העולם השניה - במובנים רבים המלחמה העקובה מדם מכל הזמנים. מיליונים על מיליונים מתו באותו המאבק: עשרים ושבעה מיליון רוסים, לדוגמה. אנחנו, כמובן, כיהודים, נזכרים במיוחד בששת מיליוני היהודים שהושמדו באותה התקופה, תקופת השואה. רובם של הרוסים שמתו במלחמה מתו כחיילים המגינים על מולדתם; אבל כל אותם ששת המיליונים של יהודים הובלו למותם בעל כורחם כצאן לטבח. אם כן, לדעתי, אין יום השנה הזה זמן מתאים לחגיגה בלבד; לדעתי מאוד רצוי שנשאל את עצמנו: האם האנושות למדה את הלקחים ההכרחיים מהשואה? האם באמת למדנו מה שצריך כדי להבטיח "לעולם לא עוד"? במשך השנים אני גיבשתי לעצמי פילוסופיה מסוימת לגבי השואה ולא פעם ולא פעמיים הצגתי אותה לפניכם. וכיון שאני חושב שמאוד חשוב שלא נשכח את אותה התקופה הארורה אני מביא בפניכם עוד הפעם את תורתי.

אם כן, בכוונה תחילה אני חוזר על דברים ששמעתם ממני בעבר, כי השאלה הזו - האם האנושות למדה את הלקח - חשובה מאוד לא מבחינה היסטורית בלבד אלא גם מבחינה תיאולוגית. שהרי מאז השואה ועד עצם היום הזה עם ישראל שואל שאלות המגיעות והנוגעות בכסא הכבוד בעצמו ועד לבור אפל שאין עמוק ממנו ואין אפל ממנו.

רבותינו למדונו שה' ברא את עולמו כעולם טוב ושמידותיו של הקב"ה הן חסד ורחמים. אם כך, איך ייתכן שיש רע בעולם? מדוע יש בו סבל וחולי, ומדוע דרך רשעים צלחה? והנביא ששאל שאלה זו לא קיבל תשובה ברורה. היו אסונות שפקדו את עם ישראל לפני השואה - אבל לא בקנה מידה כָּמוֹהָ. עם גדול ורב ורם כענקים, אחד מהמתורבתים ביותר בעולם, נהר ללא מחשבה אחרי משוגע אחד מגוחך ומסוכן (שהיה דמיון מדהים בינו לבין בדרן קולנועי מצחיק) ואשר קיבץ סביבו קומץ מבוטל של לא-מוצלחים. והעם הנשגב הזה מתמסר להריגה, לרצח ולטבח של שישה מליונים של עם אחר מסיבה אחת ויחידה: שהעם האחר הוא העם היהודי!

הדבר מדהים ואינני בטוח שבעוד כמה אלפי שנים, כשהארכיולוגים שיהיו בימים ההם ימסרו על כך, שלא יחשדו שיש כאן אגדת עם בלבד! שהעם שנתן לעולם את בטהובן ואת גיטה - שאותו עם טבח ששה מליוני נפש - האם האנושות תאמין? בקושי עברו חמישים שנה ובמדינה נאורה כמו בצרפת נאלצו לחוקק חוק נגד אלה המבקשים לטעון שהשואה לא היתה ולא נבראה. והיום, שישים שנה אחרי השואה ניאו-נאצים מגולחים מתאספים בברלין דווקא כדי להפגין נגד כל מה שטוב והגון, כל מה שישר וצודק, ביום שאומות העולם מציינים שם אותה מלחמה ארורה. ואם כך אחרי שישים שנה בלבד, אחרי אלף שנה - מה יהיה?

היו שסברו שהאש הנוראה ההיא אכן אש שיצאה מלפני ה' - שהרי היהודים במרכז אירופה ובמזרחה מאסו במסורת האבות, זנחו מידות טובות ומסרו את עצמם לתרבות העולם המערבי. ויש שאמרו אחרת: שמעז יצא מתוק, ומתוך כבשני המשרפות עלתה מדינת ישראל כציפור-האש האגדי. אני דוחה את שתי הסברות הללו בשצף קצף. אינן תואמות את העובדות ההסטוריות ואינן מתאימות למושגי המוסר שיָרַשְׁנוּ מאבותינו ומהתורה.

נדמה לי שמה שפוגם בנסיונות עלובים אלה הוא שהם באים כדי להצדיק כביכול את מעשי ה'. במילים אחרות, הגישות הללו מודות בחצי-פה שכאילו יש טענה מוצדקת נגד ה', שהוא עומד אילם על דוכן הנאשמים, ושיש להגן עליו. לדעתי, הקב"ה נמצא גבוה מעל טענות קטנוניות כאלה כמרחק שמים מיני ארץ. מקור הטעות הוא בסברה שכל מה שמתרחש עלי-אדמות הוא ברצונו ובהסכמתו של ה'. במקורות שלנו אומרים במפורש שאין כך הדבר. בתלמוד הבבלי - מסכת ברכות דף ל"ג עמוד ב' - אומר רבי חנינא: "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" - ודבריו חוזרים גם במסכת מגילה וגם במסכת נידה. ומה רוצה רבי חנינא לומר? אומנם ה' הוא כול-יכול, אבל הוא בחר להגביל את כול-יכולותו בדבר אחד חשוב ביותר: הוא נתן לאדם חופש מוחלט לבחור את דרכו.

רבים משלימים עם תורה זו, אבל גם חושבים שלאדם יש בחירה חופשית רק עד לנקודה מסויימת, ומשם והלאה ה' שולל ממנו את יכולתו לפגוע באחרים - או כך לפחות צריך להיות, לפי דעתם. לא זו בלבד שאין זה נלמד מהמקורות, אלא גם אינו תואם בכלל את העובדות ההסטוריות.

כבר בתחילת דרכו האדם גילה שיש ביכולתו להתאכזר עם הזולת, וקין רצח את הבל אחיו. ה' לא מנע את הרצח, וכשקין שאל "השומר אחי אנכי?" ה' הסביר לו את גודל אחריותו-הוא להתנהגותו: "לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל-בּוֹ". ה' אכן מעניש את הרשעים, אבל איננו מונע מהם את יכולתם להרע. ה' אכן העניש את פרעה והוציא את בני ישראל מארץ מצרים -אבל זה לא מנע את הסבל של העבדות ולא את מות כל הילדים הזכרים - ואף לא את מותם של בכורי מצרים. כי לפרעה היתה בחירה חופשית. וה' אכן העניש את היטלר והוציא את ישראל מגלויות אירופה אל ארץ האבות - אבל זה לא מנע את הקמת תאי-הגז והפעלתם ואת כבשני המשרפות ואת הפעלתם, וששישה מליוני יהודים קידשו את השם. שהרי גם להיטלר בחירה חופשית. וגם לכל אלה שנהרו אחריו היתה בחירה חופשית. הקב"ה לא הכריח אותם לבחור בדרך שבה בחרו - אבל גם לא מנע מהם לבחור בה. ה' כול-יכול, אבל את עשיית הטוב והימנעות מהרע הוא מפקיד אך ורק ביד האדם. והנביא אומר: "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה-טּוֹב; וּמָה-ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ? - כִּי אִם-עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם-אֱלֹהֶיךָ:"

אם כן, לדעתי, השאלה איננה צריכה להיות "היכן היה ה' בזמן השואה?" הוא ישב על כסא כבודו, ובאופן מטאפורי הוא הצטרף לבכי המר של מלאכי השרת כשבכו על הרע שיצורי-כפיו מעוללים לאחיהם-שנואיהם עלי-אדמות. השאלה הנוקבת חייבת להיות "היכן היה האדם בזמן השואה?" מדוע לא הצליחו אומות העולם למנוע את השואה לפני שנתחוללה? מדוע לא קטעו אותה באִבָּה? מדוע לא הפציצו האמריקאים את אושוויץ ואת בירקנאו כשהיו בידיהם צילומי מודיעין שלא השאירו ספק-ספיקא של ספק לגבי מה שמתרחש שם? ואיפה היו כל הגרמנים ההגונים והמתורבתים? - מדוע לא קמו בהמוניהם ושמו קץ מוקדם לאש הגיהנם שאחזה בסביבתם? האמריקנים לא היססו להשתמש בפצצת האטום במלחמתם נגד יפן; מדוע לא איימו בכלי-הרס איום ונורא זה נגד הרשעות באירופה? הכול בידי שמים אבל את יראת שמים הוא הפקיד בידי בשר ודם. ובתקופת השואה בשר ודם נמנע מלהושיע.

כאלו השאלות שמלוות אותי כל פעם שאנחנו מזכירים את מלחמת העולם השניה, השואה, ואת קורבנותיהן. אני מתנחם בדבר אחד בלבד: אם עם ישראל חזק די הצורך וקם כדי להרתיע את המרושעים עלי-אדמות המבקשים לפגוע באזרחים חפים-מפשע אזי למדנו לקח חשוב ביותר מהשואה: שתפקידו החשוב ביותר של האדם - של כל אדם, כל ממשלה, כל אומה -הוא למנוע רשעות אצל אחרים לפני מעשה או לכל הפחות להענישו כהוגן תוך כדי מעשה - ושתפקיד זה מופקד בידי האדם ולא בידי האלהים; שהרי "הכול בידי שמים חוץ מיראת שמים". ואם את הלקח הזה למדנו באמת הרי ששה מליונים שמתו לא מתו על כלום ולא מתו סתם. במותם הם לא ציוו לנו את החיים -הם ציוו לנו את העירנות המתמדת שהיא מנת חלקו של האדם החופשי.

לקראת סוף ימיו, משה רבינו מזהיר את ישראל שבעתיד ה' עלול להתרחק מהעולם הזה. חז"ל קוראים לתקופה זו התקופה של "הֶסְתֵּר פָּנִים" - התקופה שבה ה' מסתיר את פניו ואינו מתערב באופן ישיר בנעשה בעולם השפל הזה. כל אחד ואחד מאתנו הוא השומר של אחיו, וחייב לעשות כמיטב יכולתו למנוע רשעות לשמה אצל הזולת. בעידן של הסתר פנים ה' לא ישלח עשר מכות נגד הפרעה המודרני ונגד עמו: זה תפקידן של אומות העולם להרתיע את הרשע ולהענישו.

לפעמים אני חושש שלמרות הכול האנושות לא למדה את הלקח של השואה. ואז, לפעמים, קורה משהו שאומר לי שאולי אני טועה. כשמנהיג בעולמנו קם ומוציא את צבאותיו למלחמה נגד משטר רשעות זה או אחר אינני בין אלה המְגַנִים אותו. אני משבח אותו, שהוא הפנים את הלקח החשוב ביותר של השואה. ואם בימים אלה ממש בוחריו בבריטניה קיצצו את כנפיו של טוני בלייר בגלל זה שהוא הצטרף למלחמה נגד משטרו המרושע של סדאם חוסיין, אני אומר שהבוז לאלה שהתנגדו לו, וכל הכבוד לאדם ישר והגון שלמד את הלקח מהשואה: להתנגד בפועל ובכל מחיר לרשעות בכל מקום ובכל עת שהיא תרים את ראשה. שבת שלום.