Bet Midrash Virtuali

בית המדרש הוירטואלי

של כנסת הרבנים בישראל


דברי תורה מלוקטים




דבר תורה על פרשת שלח, ה'תשמ"ט, בקהילת תורת חיים, הרצליה

שבת שלום. אחד הקשיים שהיהודי בן-זמננו נתקל בהם בבואו להפיק מהתורה לקחים להעשרת חייו הרוחניים הוא המעבר מנושא לנושא, כשלכאורה אין קשר ביניהם. הנושא הראשון של הסידרא השבוע הוא פרשת המרגלים. כמו כל מפקד ראוי העומד לפלוש אל תוך שטח המוחזק בידי אחרים, משה רבנו שולח את חיל המודיעין שלו "לבדוק את השטח" ולקבל מהם מידע מודיעיני מעודכן. עד כאן אין לנו בעיה.

כשעלינו להבין ממנו שאין קשר בין שתי פרשות הבאות זו אחר זו דרכו של הכתוב לפתוח את הפרשה השנייה במעין פתיחה כמו "ויהי אחר הדברים האלה" וכדומה. אם אין פתיחה כזו קיים (לכאורה לפחות) קשר בין שתי פרשות נסמכות. לפרשת המרגלים אין פתיחה כזו. היא פותחת: "וידבר ה' אל משה לאמר - שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען וכו'". פתיחה שגרתית זו מביאה את רש"י לשאול: "למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים?" את הפרשה הסמוכה לפני פרשת המרגלים קראנו בשבת שעברה: מרים סובלת ממחלה דֶרְמָטוֹלוֹגִית מדבקת הנקראת בפי התורה נגע הצרעת; וזאת, כי דיברה על אחיה, משה, לשון הרע. מיד לאחר מכן משה רבנו מקבל את ההוראה "שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען".

אז באמת, "למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים?" כשמעיינים בתוכן המוסרי של שתי הפרשות (ולא בתוכן הסיפורי בלבד) מיד מבינים שיש קשר בין השתיים. רש"י עונה על שאלתו כך:

למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים? - לפי שלקתה על עסקי דיבה שדיברה באחיה, ורשעים הללו [המרגלים] ראו ולא לקחו מוסר".

מרים דיברה דיבה על משה רבנו, המרגלים דיברו דיבה על הארץ. אם כן, המכנה המשותף בין מרים למרגלים הוא דיבה, או, בפי חז"ל "לשון הרע".

אבל עד כה הבדיקה שלנו שטחית בלבד. הבה נתעמק יותר. מהי לשון הרע שדיברה מרים?

וַתְּדַבֵּר מִרְיָם ... בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח:

אם כן, לשון הרע אשר בפיה של מרים היא שמשה רבנו נשא אשה כושית, וכיון שזה לא אמת, היא אשמה בלשון הרע. פירוש זה לא ייתכן, אם נקרא את כל הפסוק:

וַתְּדַבֵּר מִרְיָם ... בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח:

אם התורה מודה שבאמת משה לקח אישה כושית - היכן לשון הרע של מרים? הרי אמת בפיה! גם חטא המרגלים לשון הרע:

וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ

אך כשנבדוק את מה שבאמת אמרו, אנחנו רואים שהם אומרים דברי שבח על הארץ:

בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ.

אם התורה מודה שהדו"ח של המרגלים כלל דברי אמת ודיוק - היכן לשון הרע של המרגלים? הרי אמת בפיהם!

חשוב לציין שההבחנה בין דיבה לבין לשון הרע הנהוגה במשפט שלנו היום אינה קיימת במשפט העברי: דיבה ולשון הרע הן היינו הך. כשאדם מפיץ על חברו דברי שקר הוא נקרא "מוציא שם רע". אם מי שמפרסם דברי שקר על חברו הוא "מוציא שם רע", מה זה "לשון הרע"? האין זה אותו דבר? כלל וכלל לא! מוציא שם רע אומר דברי שקר, ואם הנפגע יוכיח זאת בבית-דין יוכל לקבל מהפוגע בשמו הטוב פיצויים כספיים כפי שיקבעו הדיינים, והכל יבוא על מקומו בשלום, ושמו יטוהר. לא כן "לשון הרע". אין לשון הרע כפי שאנחנו מבינים את המושג לשון הרע של התורה. מה שמאפיין את לשון הרע של התורה נוכל להבין משתי הפרשות הסמוכות הללו - מרים והמרגלים. בהחלט יתכן שהאומר לשון הרע אומר דברי אמת! מה שהופך את דבריו ללשון הרע היא כוונתו הרעה. האומר לשון הרע פוגע בחברו, משמיץ אותו, מכפיש את שמו - אפילו באומרו דברי אמת (כמו מרים, כמו המרגלים). האומר לשון הרע אומר דברי גנאי: החטא שלו במישור המוסרי; לכן אין הנפגע יכול לתבוע אותו לדין תורה, שהרי דיבר אמת! עונשו בידי שמים, כפי שקרה למרים ולמרגלים.

התורה רואה בלשון הרע פשע הרבה יותר חמור מאשר מוציא שם רע. לשון הרע באה מפיטפוטים סתמיים בין שניים - ברגע שהשיחה עוברת לדבר על אדם שלישי. כולנו אשמים בפשע מוסרי זה! אני מעז לומר שככל שאנחנו מדברים יותר בטלפון, כך גדלים הסיכויים שאנחנו מדברים לשון הרע!

כיון שכל-כך קל להיתפס ללשון הרע, התורה מפליגה בגינויה. בתלמוד הבבלי [ערכין ט"ו ע"ב] אומרים חז"ל:

שלוש עברות נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק בעולם הבא - עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים: ולשון הרע כנגד כולן!

פירוש הדבר: לשון הרע חמורה אפילו משלוש העברות החמורות ביותר המוכרות ליהדות: חמורה מעבודה זרה ושמד, חמורה מניאוף ומשכב זכר, חמורה אפילו מהרג ורצח. חז"ל גם אומרים שם:

כל המספר בלשון הרע כאילו כפר בעיקר!

פירוש הדבר: מי שרגיל לדבר לשון הרע כאילו שהוא הפסיק להיות יהודי שומר מצוות בכלל, כאילו שהיה לבן דת אחרת. ועוד אמרו חז"ל בנושא החמור הזה:

שלושה לשון הרע הורגת - האומרו, והמקבלו, וזה שאומרים עליו; והמקבלו יותר מן האומרו.

דהיינו: שלושה נפגעים מנגע הצרעת של לשון הרע, מחלה מדבקת זו: מי שאומר אותה נפגם בנשמתו; מי ששומע אותה נפגם עוד יותר, והיה עדיף שיאמר 'שתוק! לא רוצה לשמוע!' וכמובן, נפגע מי שעליו מדברים לשון הרע. זכרו-נא את זה ביום הכיפורים!

איך מכירים לשון הרע? כמו בתורה, גם ללשון הרע יש "פתיחות" של שיגרה. "שמעת מה שאומרים על פלוני ...?!" "אל תגידי לאף אחד, אבל שמעתי ש ..." "אל תשאלי אותי מה שאמרה רחל על לאה". "אנשי האופוזיציה אומרים ..." "פקיד רם דרג בפמלייתו של השר מסר לכתבנו ..." ועוד היד נטוייה. שומר נפשו ירחק מהם. נשמע לכם נאיבי? נכון. מתוחכמים כמונו וודאי חושבים שהאמת הפשוטה של התורה היא נאיבית - עד שחושבים איך חברתנו הייתה נראית אחרת אם כולנו היינו מקפידים על איסור לשון הרע!

בגמרא מסופר על חכם אחד שעמד באמצע רחובה של עיר וצעק כמו רוכל "מי רוצה סם החיים?" כולם אצו-רצו לקנות ממנו את הסם ההנכסף המאריך חיים. לכל קונה-בכוח הוא ציטט פסוק מספר תהילים:

מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב: נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה:

מי שהוכיח בחייו שזו אמת לאמיתה היה רבי ישראל מאיר מראדין, שנולד בשנת 1838 ומת בשנת 1933! ספרו על מצוות שמירת הלשון והזהירות מפני לשון הרע פורסם לראשונה בעילום שם, ושם המחבר הופיע כ-"חפץ חיים". החפץ חיים שלח עותק אחד של ספרו לרבי ישראל סלנטר, מייסד תנועת המוסר, כדי לקבל ממנו הסכמה לפרסום, כמקובל. רבי ישראל סלנטר השיב לחפץ חיים כך: "כל יהודי טוב חייב לקרוא את הספר שלך על דיני איסור לשון הרע, אפילו אם לאחר מכן הוא יגיב רק באנחה גדולה של ייאוש."

אם כן, המסר המוסרי הגדול של פרשת השבוע הוא להיזהר מלשון הרע - שהיא לדבר על הזולת בלשון שיכולה להתפרש כלשון גנאי. חז"ל אומרים:

המרגלים דיברו רק על עצים ואבנים [ארץ ישראל] ונגזרה עליהם כְלָיָה; על מי שמדבר על בני-אדם, לא כל-שכן?"

מפיהם לאוזנינו. שבת שלום.