Bet Midrash Virtuali

בית המדרש הוירטואלי

של כנסת הרבנים בישראל
והתנועה המסורתית


דברי תורה מלוקטים

Green Line

דבר תורה על פרשת פנחס, ה'תשמ"ט, בקהילת תורת חיים, הרצליה

שבת שלום. הסידרא שלנו השבת ממשיכה בסיפור שהתחיל בשבת האחרונה. כל הסיפור הזה קשה לנו מאוד, אולי כיון שהוא גם מאוד אקטואלי בהשלכותיו. הבה נסקור בקצרה את הקוים הבולטים של הסיפור. בראותם שאי-אפשר להכניע את ישראל על-ידי התקפה צבאית, אויבי ישראל עוברים לשיטה של הרס מבפנים. חלק מהעם יוצר קשרים חברתיים עם האויב - נצמדים לבעל-פעור - ואפילו מגלים בזה עזות מצח. המנהיגים מגלים, לעומת זה, אזלת יד - עד שאחד מהדור הצעיר, פנחס, לוקח את החוק בידיים, עושה טבח במפירי החוק, וזוכה לתשואות על מעשהו.

כאמור, הסיפור כולו מהווה בשבילנו בעיה ומעוררת כמה וכמה שאלות. מדוע משה מגלה אזלת יד? הוא היה צריך לפעול בתקיפות כפי שעשה בעבר נגד מפירי חוק. האם כוונת התורה היא שמעשה הקנאות של פנחס מהווה מודל הלכתי? אם כך הדבר, היהדות דוגלת במשטר של וויג'ילנטים, כפי שהיה לפני מאה וחמישים שנה במערב הפרוע של ארצות הברית! מה דוחף את פנחס לבצע את המעשה? ואיך נסביר שמעשה ברברי של טבח על-ידי יחיד (במקום תהליך משפטי כדת וכדין) מזכה את פנחס ב-"ברית שלום"?! אלו מסקנות מוסריות עלינו להסיק מכל הפרשה הזו?

בבואנו להפיק לקחים מסוגיה בתורה, עלינו לזכור את הקוים המנחים שלנו כיהודים מסורתיים. אין אנחנו סבורים שהתורה היא מילתו האחרונה של הקדוש ברוך הוא. הוא ממשיך לדבר אלינו דרך המדרשים, הפירושים והמאמרים של חכמינו זכרונם לברכה בכל הדורות. מה שהיה לחז"ל לומר על פרשת פנחס מהווה בשבילנו חלק בלתי נפרד מהלקח שעלינו להפיק. ומתברר, שכל השאלות המדאיגות אותנו היום גרמו לדאגה גם אצל חז"ל. כשהם בודקים את המניעים של הדמויות הפועלות בעלי המדרשים יוצרים גישה אחרת למעשי נקם בריוניים.

התורה מספרת את הסיפור בקיצור אופייני - המאפשר לבעלי המדרשים להכניס פרטים אל תוך הסיפור המשנים את מגמתו. המקום המרכזי לתהליך זה הוא בתלמוד הבבלי, מסכת סנהדרין, דף פ"ב ע"א. על פי הרקונסטרוקציה של חז"ל שם, מעשה שהיה כך היה. בפרק כה פסוק ה משה מתחיל את התהליך המשפטי נגד פורקי העול:

(ה) וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר.

בני שבט שמעון באים לפני נשיאם בטענה שיעשה משהו להפסיק את התהליך המשפטי:

הן דנין דיני נפשות ואתה יושב ושותק?! מה עשה? הלך אצל כזבי [בת צור, מלך מדין] ואמר לה, "שכבי עמי!" תפשה בבלוריתה והביאה אצל משה.

תארו לעצמכם את המעמד. משה יושב במשפטם של מופקרים הבועלים נוכריות, ופתאום נכנס זמרי בן סלוא וסוחב אחריו בשערות ראשה את כזבי בת צור, והוא צועק כלפי משה:

"בן עמרם! זו אסורה או מותרת? ואם תאמר אסורה - בת יתרו מי התירה לך?!

- שהרי אשתו של משה היתה בתו של יתרו, כהן מדין. זמרי, כביכול, מגלה את משה השופט כאשם באותה העבירה בדיוק! מכאן אזלת ידו של משה.

שאלה שנייה: מה דוחף את פנחס. חז"ל מגלים לנו כאן דחף פסיכולוגי. מי ייתפס לקנאות? - מי שסובל מתסביך נחיתות מופנמת! שואלים: מה כוונת התורה כשהיא מספרת לנו את כל ייחוסו של פנחס? - "פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן". רש"י בפירושו מביא מדרש אחר.

לפי שהיו השבטים מבזין אותו.

על פי המדרש אמו של פנחס היתה בת אחרת של יתרו, והיו הבריות אומרות שאבי אמו 'פיטם עגלים לעבודה זרה'. לפי זה, פנחס הורג את זמרי ואת כזבי כדי להפגין ישראליות טהורה, ללא חשש. הוא רוצה להוכיח לעצמו ולבני עמו שהוא "יהודי כשר".

שאלה שלישית: האם הקנאות של פנחס מהווה מודל לחיקוי? לכאורה, התורה שופכת שבחים מפליגים על פנחס בגלל קנאותו. אך, כפי שאמרתי קודם, עלינו להביא בחשבון גם את דעת חז"ל על הפרשה הזו. מה עשו בה מבחינה הלכתית?

אמר רב חסדא: הבא לימלך, אין מורין לו.

רב חסדא, בגמרא, אינו יכול לבטל בקלות דין מפורש בתורה, אבל הוא עושה מאמצים כבירים להגביל אותו. אם הקנאי בא לפני בית הדין לבקש רשות להרוג את מפר החוק, אין נותנים לו רשות כזו. רבי יוחנן מוסיף על דברי רב חסדא.

הבא לימלך [לקבל רשות] אין מורין לו, ולא עוד אלא שאם פירש זימרי והרגו פנחס - נהרג עליו; נהפך זימרי והרגו לפנחס - אין נהרג עליו, שהרי רודף הוא.

אני אסביר. אם זימרי היה פורש מהמעשה בגלל איומיו של פנחס, ואם פנחס בכל זאת היה הורג את זימרי, אזי פנחס היה נשפט כרוצח. יתירה מזו, אם זימרי היה מתגונן ותוך כדי כך היה הורג את פנחס, הוא לא היה נשפט כרוצח, כי פנחס מאיים על חייו - והוא, זימרי, רשאי להתגונן! מכאן ברור שאין דעת חז"ל נוחה מקנאות ומקנאים.

שאלה אחרונה: איך נפרש את השבחים שהתורה שופכת על פנחס? -

הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם.

כאן אין בעיה בכלל. כוונתו של פנחס היתה טובה, דרכו לא היתה טובה. הוא זקוק למידה האופיינית לסבא שלו, אהרון הכהן, שהוא היה "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". לפי גישה זו, פנחס זוכה לפרס שימתן אותו ויסיט את קנאותו לאפיקים יותר מועילים: הוא זוכה לברית שלום.

מתברר, איפה, שאין הקנאות מקובלת אצל החכמים. את הקנאי יש לרסן ולהגביל, כי בסופו של דבר, כדברי הנביאים: "בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן בְּהַשְׁקֵט וּבְבִטְחָה תִּהְיֶה גְּבוּרַתְכֶם" וגם, "אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם". שבת שלום.

Green Line