Bet Midrash Virtuali

בית המדרש הוירטואלי

של כנסת הרבנים בישראל


דברי תורה מלוקטים




דבר תורה על פרשת פרה, ה'תשנ"ב, בקהילת תורת חיים, הרצליה

שבת שלום. כולנו יודעים שבתורה יש תרי"ג מצוות: שש מאות ושלוש-עשרה מצוות: שלוש מאות ושישים וחמש מצוות עשה ומאתיים ארבעים ושמונה מצוות לא-תעשה. לגבי הרוב המכריע של המצוות טעם המצווה ברור למדי. אין כל צורך לשאול, לדוגמה, מהי המטרה של מצווה כמו "לא תרצח": היא מצווה הגיונית מאוד. גם לגבי מצווה כמו "זכור את יום השבת לקדשו" לא יקשה על האדם החושב למצוא לה טעם הגיוני על נקל. אלה הם מצוות שסווגו על-ידי רב סעדיה גאון כמצוות "שכליות".

אך יש סוג מסויים של מצווה שהאדם מתקשה להבין, מצוות שאינן מתחוורות לשכל הישר. ואם אדם אינו מבין את טעם המצווה איך יקבל על עצמו את שמירתה? גם בעבר, לפני התקופה המודרנית, בני-האדם התקשו למצוא סיבות מתקבלות על הדעת למצוות מעין אלו, הבלתי הגיוניות. בדרך כלל הם קיימו אותן עם הרציונל שאפילו אם האדם אינו מבין את טעם המצווה וודאי שהיה טעם מספיק לחכמה האלוהית אשר ציוותה על מצווה זו, ואולי בעתיד החכמה של בני האדם תמצא למצווה זו הסבר המניח את הדעת, ולכן יש לקיים אותה, כגזרת המלך, בלי לשאול יותר מדי שאלות. אופן מחשבה כזה לא ימצא חן בעיני רוב בני זמננו.

אם בעבר בני אדם התקשו לקבל על עצמם מצוות כאלה, האדם המודרני לא כל-שכן? יתירה מזו, יש ספק גדול אם יוכל להביא את עצמו לקיים מצווה שאינו רואה לה טעם - שלא כמו אבותיו! הדוגמה הקלאסית של מצווה שאין האדם רואה לה טעם הגיוני היא המצווה של "פרה אדומה" שהיא הנושא של המפטיר המיוחד לשבת זו, פרשת פרה. על פי הכתוב עיקר מצווה זו כך: יש לשחוט פרה שרוב שערותיה אדומות; את הפגר יש לשרוף כליל יחד עם כמה דברים אחרים המפורטים בכתוב; אחרי השריפה יש לאסוף את האֵפר ולאחסן אותו בכלי לשם שימוש מזדמן. ומהו השימוש של אפר הפרה האדומה? כשאדם בא במגע עם המת הוא מיטמא; כדי לטהר אותו מטומאתו יש לערבב היטב מעט מאוד של אפר הפרה האדומה עם הרבה מים, וביום השלישי וביום השביעי לטומאתו לזרוק עליו את התערובת - והנה ביום השביעי יהיה טהור!

כדאי לנו שניזהר לא ליפול בפח של עליונות מדומה! - משהו כמו, "טוב; אבל אז הם לא ידעו מה שאנחנו יודעים היום, והם באמת חשבו שגופת המת מביאה טומאה, וזאת דרך להיטהר." דרך אגב, כשמישהו אומר דבר כזה הוא רק מגלה את בורותו: אבותינו ידעו הרבה יותר ממה שנדמה לנו. לדוגמה, בעניין הפרה האדומה יש סיפור מאוד מאלף שמצאתי במדרש תנחומא.

גוי אחד ליגלג אצל רבן יוחנן בן זכאי על המצווה של פרה אדומה, ואמר: "מה שאתם עושים הוא גרוע ממעשה כשפים! לא ייתכן שאפר הפרה והמים יטהרו מישהו מטומאת המת!" רבן יוחנן בן זכאי נתן לו תשובה דחוקה. כשהגוי הלך לו, התלמידים לא היו מוכנים להסתפק בתשובה דחוקה, ושאלו את הרב, "ובכל זאת?". והוא השיב להם באופן ברור ביותר: "חייכם, לא המת מטמא ולא הפרה מטהרת, ולא המים מטהרים!"

כפי שכבר אמרתי, בדרך כלל חז"ל הרימו ידיים וחייבו את קיום המצווה למרות העובדה שהיא נוגדת את השכל. על המילים הראשונות של פרשתנו, "זאת חוקת התורה", רש"י מפרש: "גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה." אנחנו, בני הדור הזה, אין אנחנו מרימים ידיים וכן מרגישים שיש לנו זכות להרהר אחרי מצווה כמו זו של "פרה אדומה".

לגבי מצוות כאלה יש שלוש אפשרויות:

האפשרות הראשונה היא הגישה של היהדות החרדית; הגישה השנייה היא זו של היהדות הריפורמית. הגישה השלישית - והקשה - אמורה להיות גישתנו אנו כיהודים מסורתיים.

יש מצווה אחרת שהיא דומה למצוות "פרה אדומה" בבעיתיותה, והיא "מי המים המאוררים" שמשקים לסוטה - שהיא אישה שבעלה מאשים אותה בניאוף. בטכס מרשים ומפחיד משקים אותה מים מעורבים בעפר מרצפת המשכן: אם אין תוצאות בלתי רצויות היא מזוכה מאשמה; אם היא מקבלת מחלה בגלל שתיית המים המזוהמים היא נחשבת כמודָה באשמה. אותו רבן יוחנן בן זכאי שאמר לתלמידיו, "חייכם, לא המת מטמא ולא פרה מטהרת, ולא המים מטהרים!" - אותו חכם ביטל לחלוטין את טקס הסוטה, ונימוקו מאוד מעניין: "רבו הנואפות!" ובמקורות מסבירים שכוונתו היא שהאיום הפסיכולוגי של הטכס נמוג עם התפתחות התיחכום של הנשים: אם אין הנשים מפחדות מהטכס הוא לא יצליח לרסן את מקרי הניאוף! (סיבה נוספת של ביטול הטקס על-ידו היתה שוויונית במהותה: רבו גם הנואפים, ואם הבעלים נואפים איך יוכלו להאשים את נשותיהם באותה העבירה?)

תשובתו של רבן יוחנן בן זכאי לאותו גוי היה מאוד דומה: הוא שאל אותו, מה עושים למי שקיבל התקפה של אובדן שפיות הדעת, התקף שיגעון? "מביאים צמחים ומעשנין תחתיו ומרביצים עליה מים, והיא בורחת" - ההתקפה נעלמת. הרמז שלו ברור: לא התרופה כביכול גורמת להחלמה, אלא האמונה שיש לחולה בתרופה גורמת להחלמתו! ואצל הסוטה, לא המים גורמים להאשמתה, אלא הפחד שלה מפני מה שיעשו לה המים!

כעת, נדמה לי שהדרך פתוחה בפנינו להבין את חוסר ההגיון שבמצוות "פרה אדומה". כפי שרבן יוחנן בן זכאי אמר, "לא המת מטמא ולא הפרה מטהרת", אלא הפחד מהמוות מטמא - לפחות מבחינה פסיכולוגית - והאמונה הטפלה באפקטיביות של אפר הפרה האדומה מטהרת את הלב הנבהל מהטומאה. ואין כאן כל מקום לצחוק או הרגשה של עליונות מדומה! במקום "פרה אדומה", היום יש לנו פרות קדושות למכביר הבאות להקל עלינו את הפחד הגדול ביותר מהמוות ומהשכול. אין זה הזמן והמקום לפרט, ודי לחכימא ברמיזא!

הדחף העמוק שיש בלב כל בני האדם מכל התקופות להאמין בכל דבר שנותן להם בטחון מדומה מהפחד מהבלתי נודע מתבטא בתורה בפרשת העגל. רק ימים אחדים אחרי ששמעו את קול אלהים חיים מדבר אליהם מהר סיני, הפחד מהבלתי נודע גורם לבני ישראל לעשות לעצמם את עגל הזהב! בשבילנו, המאורע הוא בלתי הגיוני לחלוטין. גם עניין הפרה האדומה בלתי הגיוני. עמד על הקשר הזה במדרש רבי אייבו, ובדבריו אנחנו נסיים היום:

משל למה הדבר דומה? - לבן-שפחה שטינף פלטרין של מלך -

כמובן, עם האמונות הטפלות שלנו, אנחנו בני-השפחה שלכלך בצואתו ארמונו של המלך.

אמר המלך, תבוא אמו [הפרה היא האם של העגל] ותקנח את הצואה. כך אמר הקדוש ברוך הוא: "תבוא פרה ותכפר על מעשה העגל".

שבת שלום.