Bet Midrash Virtuali

בית המדרש הוירטואלי

של כנסת הרבנים בישראל

Red Line

דברי תורה מלוקטים

Green Line

דבר תורה על פרשת צו (שבת הגדול), ה'תשס"ב, בקהילת תורת חיים, הרצליה

שבת שלום. לשבת זו, השבת שלפני חג הפסח, קוראים שבת הגדול, ובה מפטירים מסוף נבואת מלאכי. אין אנו יודעים באופן ברור מדוע קוראים לשבת זו "שבת הגדול", וכנראה הסיבה ההיסטורית האמיתית נעלמה לנו ברבות הזמנים. בין החכמים, כמובן, יש כמה השערות מדוע נדבק הכינוי הזה לשבת זו, ואחת מהן מקשרת את השם "שבת הגדול" עם הפסוק המפורסם שבסוף ההפטרה שהפטרנו היום מנבואת מלאכי:

הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא.

אך בכל זאת, אני, מתעקש לשאול: מה בין שבת זו לבין "יום ה' הגדול והנורא", מה בין "יום ה' הגדול והנורא" לבין חג הפסח, ומה בין אליה הנביא לשלשתם? תפקידו של אליה הנביא, לפי הפסוק האחרון שבהפטרה, הוא להשכין שלום:

וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם.

ביטוי זה קשה מבחינה לשונית. מה זאת אומרת "להשיב לב אבות על בנים"? רש"י מפרש:

והשיב לב אבות - לקדוש ברוך הוא; על בנים - על-ידי בנים: יאמר לבנים דרך אהבה ורצון לכו ודברו אל אבותיכם לאחוז בדרכי המקום (האל); וכן ולב בנים על אבותם.

אם כן, הידברות בין הדורות תנאי מוקדם לגאולה, שהיא "יום ה' הגדול והנורא". חג הגאולה הוא חג הפסח; המרכיב המרשים ביותר של חג הפסח הוא ליל הסדר; והתכונה הבולטת ביותר של ליל הסדר - אופיו החינוכי. כמה אנו עמלים כדי לתפוס את שימת ליבו של הילד, שהוא הציר שסביבו מסתדר כל הסדר. הוא שואל שאלות, והתשובות שמשיבים לו מהוות את עצם ההגדה. שאלתו חשובה עד כדי כך שאם אין הילד שואל - "את פתח לו" ותעורר את סקרנותו. ארבע כוסות יין, טיבול במי מלח ובחרוסת, אכילת מאכלים מאוד מיוחדים, גניבת האפיקומן, כוסו של אליהו, שירי ילדים - כל אלה הם מרכיבים חינוכיים התופסים את עניין הילד כדי להחזיק בו מתחילת הערב ועד סופו.

בסדר ליל פסח מסורתי הכל פתוח: שואלים, משיבים, מסבירים, מתדיינים מתווכחים - "וכל המרבה הרי זה משובח". התורה מחייבת את הבן לשאול והיא גם מחייבת את האב להשיב, שהרי מצוות הערב איננה "וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ", אלא "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא". כשיש נתק בין הדורות יש נתק במסורת - במובן הבסיסי של המילה מסורת: יש נתק במסירת המורשת מדור לדור. אם אין הבן שואל או אם אין האב משיב יש נתק; אם אין הבן מסתקרן לדעת או אם אין האב מסוגל להשיב יש נתק. ברבות הימים, נתק במסירת המסורת נהיה לנמק תרבותי בגוף האומה; והכל יודעים שנמק ממית ומכלה. בתחילת המאה החילונית העשרים ואחת, רובו המכריע של עם ישראל בארץ ישראל (ומחוצה לה) סובל מנתק מסוכן ממורשתו הרוחנית - נתק רחב שהולך ומתרחב. הנתק נוצר בגלל אופיו המיוחד של העידן החדש שהולך ומתרקם מזה חמש מאות שנה - אך אין כאן מקום להרחיב.

חוסר הידיעה וחוסר העניין (שלא לדבר על עוינות פעילה למסורת) הפכו לנחלתם של כשני שלישים של האומה. האבות אינם מעבירים ואין הבנים מתעניינים לדעת. אינני מגזים. צאו וראו בעיתונים מודעות ענק המזמינות את הציבור לבלות את ליל הסדר בבית מלון מפואר במרכז אירופה או במזרח הרחוק ביותר. כאן הסכנה הגדולה לעם ישראל: לא שהוא לא מקיים מצוות, כפי שטוענים הדתיים והחרדים. הסכנה האמיתית היא בכך שאבד כל עניין בקיום המצוות. הרבנים של הממסד הדתי רואים את הסכנה אבל כמו דון קישוט הם נלחמים נגד טחנות רוח. שהרי אין הבעיה שעם ישראל אינו מקיים מצוות, אלא שהוא לא מעוניין להמשיך לקיים את המסורת הרוחנית שהורישו לו אבותיו. הוא לא שואל, לא מתעניין, לא מבין ולא רוצה להבין. הוא צועק בכנות "אפיקורוס אני באמונה שלימה!" והרבנות הממוסדת משיבה "חייבים לבדוק בכשרות ציציותיו!"

את האחריות למצבנו העגום אני מטיל ללא היסוס על הרבנות ועל הממסד הדתי. הם נכשלו בתפקידם לחלוטין. את האחריות לתיקון המצב אני מטיל עלינו, על התנועה המסורתית בכלל ועל הקהילה שלנו בפרט. יש לנו מסר של מסורת חיה ומתעדכנת - תורת חיים; יש לנו גישה משלנו, יש לנו דרך משלנו. אין אנו מעוניינים בנגיסה כלשהי מצלחת השלטון, אלא בהפצת תורה בדרכי נועם - וכפי שרש"י פירש:

יש להשיב לב האבות על-ידי הבנים ולב הבנים על-ידי אבותם שנאמר: לבנים דרך אהבה ורצון: לכו ודברו אל אבותיכם לאחוז בדרכי המקום.

בשבילנו ביטוי חשוב מההגדה צריך להיות "צא ולמד!" יש בחוץ הרבה מעם ישראל שלא יודעים עד כמה המסורת הרוחנית שלנו יכולה להיות נעימה - אם היא רלבנטית לתנאי הזמן ומחוסרת מרכיבים של כפייה. לא אנחנו יצרנו את המצב, אך איננו משוחררים מלנסות לתקנו - ואנחנו, הרי זה אני ואתה, אני ואת. שבת שלום.

Green Line