Bet Midrash Virtuali

בית המדרש הוירטואלי

של כנסת הרבנים בישראל


דברי תורה מלוקטים




דבר תורה על פרשת בא, ה'תשנ"ט, בקהילת תורת חיים, הרצליה

שבת שלום. פרשת בוא מתחילה כך:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה בֹּא אֶל-פַּרְעֹה כִּי-אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת-לִבּוֹ וְאֶת-לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ:

לפני כמה שנים, באחד מדברי התורה שלי, התייחסתי למשמעות של הכבדת הלב, ואין כוונתי כעת לחזור על כך. אך גם המשכו של אותו פסוק טעון הסבר. לפי הפשט עקשנותו של פרעה תאלץ את הקדוש ברוך הוא להרבות באותות בקרב המצרים. אותות הם סימנים; המלה "אות" בתורה מקבילה למלה "נס" בלשון החכמים - דבר יוצא דופן המעורר התפעלות. לפי הפשט, אם כן, האותות הם עשר המכות שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרים במצרים: דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין, ברד, ארבה, חושך, ומכת בכורות. וכפי שראינו בשבת שעברה, לעשר המכות יש תפקיד כפול: הן באות כדי לחזק בהדרגה את התיאבון של בני ישראל לחרות, והן גם באות לאותת לפרעה שנתבקש לעשות דבר-מה ושאותה הבקשה טרם התמלאה. אמר לו משה "שלח את עמי" - והעם טרם נשלח. אם כן, לפי הפשט האות מהווה תזכורת מוחשית לפרעה.

אולם, בעל הספר "מאור ושמש" מפרש את הפסוק באופן אחר לחלוטין. אצלו, אין המילים "לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ" נסובות על פרעה, אלא על ישראל. וזו לשונו:

על-ידי יציאת מצרים זכו בני ישראל לשני אותות: אות של שבת ("כי אות היא ביני וביניכם") ואות של תפילין ("והיה לאות על ידך"). אצל שבת ואצל תפילין אמרה תורה כי יהיו אות וזכר ליציאת מצרים, לפיכך אומר השם יתברך: "לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ" - על ידי יציאת מצרים אתן לבני ישראל את שני אותותי, של שבת ושל תפילין.

הפרשן מתכוון לעובדה שבסוף פרשת בוא, אפילו לפני סיפור קריעת ים סוף, עם ישראל מקבל את אות התפילין. בפסוק ט' של שביעי קראנו היום:

וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל-יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ

ומיד אחרי קריעת ים סוף, בפרשת בשלח, נקרא בשבוע הבא, אי"ה, על השבת - שגם היא אות, שהרי אנחנו שרים עליה מדי שבת

בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם

ואם ישאל השואל: מדוע אותות אלה לא ניתנו לנו בעודנו עבדים במצרים? - יש להשיבו שכל זמן שפרעה עדיין חופשי להחליט את החלטותיו לפי רצונו, הוא זקוק לאותות כדי לא לשכוח את הדרישה לשחרר את העם; אבל לעם ישראל במצרים אין אותות, שהרי מה יועיל אות לעבד? - איננו חופשי ואיננו אדון על עתותיו, וכל פרט מפרטי חייו מוגדרים לו מראש על-ידי אדוניו. רק האדם החופשי זקוק לאותות, אותות הבאים להזכירו תדיר את חובותיו המוסריות, ואותות אלה הם-הם סימן היכר להיותו אדם חופשי ובן-חורין. עד ליציאת מצרים בני ישראל היו עבדים ולא נזקקו לאותות. עם יציאת מצרים הם מקבלים שני אותות: תפילין ושבת. ואם ישאל השואל מדוע זקוקים אנו לשני אותות? - גם לשאלה מעין זו יש תשובה. התפילין והשבת הם שני סוגים שונים של אות, וכל אחד ואחד פועל בתחום אחר של ההכרה של המין האנושי.

לטעמי, מצוות התפילין בודקת באופן פיזי את רמת "יְהוּדִיּוּתוֹ" של היהודי. כל בוקר שהוא מניח תפילין, היהודי בודק כביכול "לחץ דם יהודי". בין אם הוא מניחן שש פעמים בכל שבוע ובין אם הוא מניחן פעם אחת בכל שש שנים, עצם הדבר שהוא מניח תפילין מוכיח באופן מוחשי ביותר שתורת היהדות זורמת בעורקי נשמתו. קשרי התפילין ורצועותיהם הם הדרך שבה אדם יכול לקשור את עצמו ממש למקור יהודיותו. ואין הנחת תפילין סימן היכר שהיהודי משעבד את עצמו: כפי שראינו, המניח תפילין מכריז באופן ברור שהוא יהודי בן חורין. מצוות התפילין היא המצווה הראשונה שניתנה לבני ישראל אחרי שזכו לחירות, ודי בעובדה זו בלבד כדי להעיד על חשיבות המצווה במערכת המצוות המעשיות. ואולי דווקא בגלל זה מצווה זו קשורה קשר כה הדוק עם טקסי בר מצווה: על ידי הנחת תפילין הבחור מכריז שעכשיו הוא יהודי בן חורין.

מאידך גיסא, השבת קשורה עם הצד השכלי של היהדות. כעת לא הזמן המתאים להרחבת הדיבור על המשמעות של השבת כאות. הרב אברהם יהושע השל ז"ל קנה את עולמו כשהציג את המבנה הרעיוני של השבת כבניית מקדש בתוך הזמן - וגם על זה כבר דיברתי בעבר. כשדתות אחרות מקדשות מקומות, חפצים ואנשים - היהדות מקדשת את הרעיון הטהור. שביתה ממלאכה והתעסקות בקודש בונות "מקדש בתוך הזמן" - דבר הקיים אך ורק בשכל האדם, ושאין לו בכלל כל צד של מוחשיות: קדושת השבת באה לה מתוך עיצובה במצוות עשה ולא תעשה, ולא מתוך התרחשותה במקום מסויים, בחפץ מסויים או באדם מסויים. קדושת השבת היא אות - אות המצביע על מונותיאזם טהור, האמונה באל אחד שאינו קיים בשום מקום, אינו קשור עם שום חפץ, ואינו מתגלם בשום אדם או בדמות אדם. אֵל היהדות הוא הסמל של הצדק התובעני, והשבת היא מקדשו של האל הזה, והיא נבראה בצלמו כדמותו. "בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם".

אם כן, נדמה שכל מלה נוספת מצדי מיותרת. האדם שאינו עבד זקוק לאותות. היהודי הנאמן אינו עבד - לא לאחרים ולא לעצמו. לכן דווקא היהודי הנאמן זקוק לשני אותות: תפילין ושבת, ואלו שתי המצוות שניתנו ראשונה לעם ישראל בהשתחררו מעול העבדות המצרית. אם באה לך הזדמנות להניח תפילין - אל תחמיצנה, שהיא תפגין לך ולזולתך את לחץ הדם היהודי שלך; אם באה לך הזדמנות לשמור את שבתך בקודש - אל תחמיצנה, שהיא נבראה בצלם אלהים, ושמירתה תעלה אותך למרומי מרומים על כנפי נשמה יתירה שהיא מעניקה לשומריה באמת. שבת שלום.