שבת שלום. אפילו יהודי בעל אמונה חזקה ביותר בתורתנו הקדושה מסתכל בפרשה כמו פרשת במדבר ונרתע. מה ניתן ללמוד מכל הנתונים היבשים הללו? תוצאות מפקד אוכלוסין - מה זה יעזור לנו מבחינה רוחנית היום? סדרי תנועה של אבות אבותינו כשבטי נוודים במדבר - מה התועלת המוסרית של כל זה כשאנו על סף המאה העשרים ואחת? ואם זאת התגובה של מי שאמונתו חזקה, מה תהיה תגובתו של יהודי יותר ספקן? איזה לקח חשוב בימינו אנו ניתן להפיק מכל החומר הגדוש הזה - מספרים, נתונים, רשומות, רשימות, פרטים, פרטי-פרטים ...? בעידן של הדמוקרטיה ההמונית יש אפילו פרטי פרטים הנשמעים לא רק מוזרים, אלא גם בלתי מקובלים. למשל, בתוך רשימה ארוכה של תפקידי הכהונה [במבדר ג לח], נמצאת ההערה שמי שאיננו כוהן ובכל זאת מעיז לנגוע בציוד של המשכן - אחת דתו למות! "וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת". האם זה מדבר אלינו היום בכלל?

בתקופה שלנו, כל אחד ואחד מצפה שהזולת יסכים לדעתו מלכתחילה, ואינו חושב, אפילו לרגע קט, שהוא עצמו מתבקש להתחשב עם דעת בן שיחתו. כאילו כל אחד ואחד אומר לעצמו שמובן מאליו שהוא (בן-שיחתי) צריך לקבל את דעתי, שהרי ברור לי שאני צודק. ואם יש כאן מי שחושב שאני מגזים, אני מזמינו לקרוא עוד פעם את גליון "צומת השרון" של השבוע שעבר: באותו גליון מצאתי ששלושה ראשי ערים שונים מאזור השרון, בשלושה מקרים שונים לחלוטין עברו על החוק ממש (לפי הדיווחים), כי לא העלו בדעתם שהם מתבקשים להתחשב בדעת הזולת. אם מנהיגינו היום שמים לב לדעת אחרים בכלל, זה עלול להיות רק כדי לחפש דרכים לנטרל אותה. אני ואפסי עוד.

וכשהרהרתי בזה ארוכות, נזכרתי בקטע מאוד מעניין ומאוד מוכר מהגמרא. אפילו מי שמעודו לא עיין בגמרא שמע איכשהו על הקטע הזה. (דרך אגב, עצם הרעיון שיתכן שיהיה יהודי שמעודו לא עיין בגמרא, זה כמו שיהיה אנגלי שמעודו לא קרא או ראה מחזה של שייקספיר, או צרפתי שמעודו לא קרא או ראה מחזה של מולייר, או אמריקאי שמעודו לא קרא טום סוייר. יש חסר משווע במטען התרבותי שלו. ודי לחכימא ברמיזא! (עד כאן תשדירי השירות בשביל החוגים של הקהילה!) אני מבקש מכם להתעזר בסבלנות במשך כמה דקות ואז נחזור בסופו של דבר לעניין המדאיג של "והזר הקרב יומת" והרלוונטיות שלו לימינו אנו, וגם נבהיר את עניין "אני ואפסי עוד" מבחינת ערכי היהדות.

בגמרא, במסכת שבת, דף ל"א, עמוד א', מסופר על נוכרי (גוי) שפנה לחכם הדגול שמאי בשאלה. "כמה תורות יש לכם?" שימו לב: צורת השאלה מוכיחה שהנוכרי (סביר להניח שהוא היה חייל רומאי בצבא הכיבוש) כבר התעניין ביהדות ולמד דברים על אודותיה. "שתיים," השיב שמאי, "תורה שבכתב ותורה שבעל-פה". וכאן נעוצה הבעיה של הנוכרי: "שבכתב - אני מאמינך, שבעל-פה - איני מאמינך. גיירני [תגייר אותי] על מנת שתלמדני תורה שבכתב [בלבד]". בקשת הנוכרי נוגדת הלכה פסוקה, שהמועמד לגיור חייב לקבל את כל היהדות ללא הסתייגות, ולכן שמאי "גער בו והוציאו בנזיפה". (לשמאי, מסתבר, היו כל התכונות הדרושות להיות חבר ברבנות הראשית לישראל או בלשכת רבנות מקומית של הרבנות הממסדית!) אבל אותו נוכרי באמת רצה להתגייר. במקום להירתע ולהתמלא תסכול, "בא אצל הילל. גייריה." הלל קיבל אותו כמועמד לגיור (ואם כן, כנראה היה הילל יהודי מסורתי!) מועמד לגיור צריך ללמוד, ואם מותר ללמד רק תורה שבכתב קודם כל צריכים ללמוד לקרוא ...

כמו הבדיחות הנוראות על הסקוטי, האירי והיהודי, הגמרא שם מביאה עוד סיפורים על מועמדים לגיור שנדחו על ידי שמאי והתקבלו אצל הילל. אני פוסח על הסיפור המפורסם של הנוכרי שביקש להתגייר על מנת שילמדוהו כל התורה כולה כשהוא עומד על רגל אחת. אולי נחזור לסיפור ההוא ביום מן הימים, אי"ה. שימו לב, בינתיים, שהילל מקשיב לבקשות הנוכרים ומשתדל להביא אותם להסכים לדעת תורה (שאיננה תואמת את דעתם) תוך הקשבה למה שהם אומרים וניצול דעתם לקרב אותם בדרכי נועם לדעת תורה.

והנה, חזרנו לנקודת המוצא. הבדיקה האמיתית של קדושה אצל היהודים - תכונה שהרב מרדכי מנחם קפלן ז"ל היה נוהג לתרגם כ-"חשיבות עליונה" - הבדיקה האמיתית של קדושה אצל היהודים היא האם יש לקח מוסרי עבורנו אפילו מקטעים סתומים ביותר. ראינו איך מושג דוחה ומקומם בתורה שבכתב - "והזר הקרב יומת" - הופך בתורה שבעל-פה (שהיא-היא ציפור נפשה של היהדות בכלל!) להיות מושג טעון מוסריות וקדושה אמיתית וזוהרת.

שימו לב. הילל הקשיב לבקשת המועמדים לגיור וניסה להבין אותם. לא פחות חשובה המוכנות של הגרים להקשיב להילל אחרי שהם מבינים שבעצם הוא צודק ולא הם. ולגבי לקח מעשי. לוּ היה תלוי בי הייתי מבקש מכל מי שבא לשרת את הציבור (דהיינו מנהיג ומורם מעם - חברי מועצות למיניהם, ראשי ערים, חברי כנסת, שרי ממשלה, מפקדים, וכיוצא באלו) לעבור קורס בתורה שבעל-פה מפי רב מבית-הילל, כדי לספוג את ערכי הקדושה היהודית: סבלנות, סובלנות, הקשבה, הקרבה וכיוצא באלו - בקיצור: אהבה. באותו חלק של הגמרא שעליו דילגתי, הילל מפרש את המצווה של התורה המוכרת "ואהבת לרעך כמוך": דסני עלך לחברך אל תעבד - מה שאתה לא אוהב אל תעשה לזולת. אם איני רוצה שלא יקשיבו לי אני עצמי חייב להימנע מאי-הקשבה. אם אני רוצה שלא יזלזלו בי אני חייב להימנע מלזלזל באחרים. זוהי תורתנו הקדושה. את זה הייתי מבקש להוריש למנהיגינו. אבל, יותר חשוב להקנות את הערכים האלו קודם כל לבוסים של המנהיגים הללו: והלא אנחנו הבוסים שלהם! שבת שלום.