Bet Midrash Virtuali

בית המדרש הוירטואלי

של כנסת הרבנים בישראל


דברי תורה מלוקטים




דבר תורה על פרשת בהעלותך, ה'תשס"ה, בקהילת תורת חיים, הרצליה

שבת שלום. מן התורה קראנו היום פרשה מוזרה ומפתיעה. בפעם המי-יודע-כמה בני ישראל קמים על משה ומטיחים בו תלונות קשות. התלונה מתחילה עם 'הערב רב' שיצא יחד אתם ממצרים, אבל חיש מהר גם בני ישראל מצטרפים לדרישות הקשות. בתורה כתוב:

וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר: זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים:

והנה בפרשה שקראנו היום שוב משה רבנו מוצא את עצמו עומד חסר אונים מול עם מתמרד, עם שאין לו בושה ושאין בו קורטוב של הכרת תודה. ניסים ונפלאות חס מלהזכיר! מה שחשוב הוא רק הדאגות והתלונות של היום. לא די לעם הזה שיצאו ממצרים, שחצו ביבשה את ים-סוף, שקיבלו את התורה במעמד הר סיני, ושהקימו במדבר משכן מרשים. כעת, אחרי שהתרגלו כבר לחיים במדבר הם מתחילים להטיל דופי בבישולים שבמסעדה האלוהית; הם מתלוננים שהאוכל משעמם, תמיד אותו דבר. הם זוכרים בגעגועים את המאכלים הנהדרים שעזבו אחריהם במצרים, מאכלים שקיבלו חינם אין כסף.

כבר שנתיים ויותר הם נודדים במדבר. עצם העובדה שמדי יום ביומו הם עדים לנס: כשהם קמים בבוקר הם מוצאים את המן שוכב על הקרקע; כל מה שהם צריכים לעשות הוא לאסוף אותו ולהכינו! יציאת מצרים היה אירוע חד-פעמי; קריעת ים-סוף גם היא אירוע חד-פעמי; ורק פעם אחת בכל ההיסטוריה של האנושות שמע עם את קול האלוהים מדבר אליו, במעמד הר סיני. אבל הנס של המן הוא מדי יום ביומו - ועצם הדבר שביום השבת הוא איננו רק מדגיש את הפלא שבדבר. בכל המובנים של הביטוי המן היה "לחם מן השמים".

ולכן התלונה של בני ישראל מפתיעה - ומרגיזה לא במעט. כבר נאמר בספר שמות שלמן היה טעם נהדר, ושטעמו השתנה מדי יום ביומו. לא זו בלבד שבכל יום ויום האוכל של בני ישראל נופל להם מן השמים ממש, מוכן כבר לאכילה, אלא שאין יום שטעמו דומה לטעמו ביום הקודם.

ובאמת, האם החיים בארץ מצרים היו כל כך טובים? מצרים היה כור ברזל, בית עבדים, מקום של סבל של כאב ושל עבדות. וכל זה מוכנים לקחת על עצמם בחזרה רק בשביל ארוחת צהריים בחינם?!

בין המפרשים המסורתיים יש שמבינים את התלונות של בני ישראל באופן מילולי. רבנו משה בן נחמן, למשל, מסביר באופן הפשוט ביותר שבארץ מצרים לעבדים נתנו אוכל בחינם. הוא מסביר שחלק מהעבדים עמלו בשדות בזמן הקציר; אחרים עבדו בסירות-דיג. אמת שלא נהנו מחופש וחרות, אבל תמיד יכלו לאכול מה שרצו תוך כדי עבודה. וכך הוא מסביר:

וטעם "אשר נאכל במצרים חנם" לפי פשוטו: כי היו הדייגים המצריים מעבידין אותן למשוך הדגים שנאחזים במצודה ובמכמורות, והיו נותנין להם מן הדגים כמנהג כל פורשי מכמורת; והקשואים והאבטיחים והחציר והבצלים והשומים במצרים הרבה מאד, כי היא כגן הירק, וכאשר היו חופרין להן בגנות ובכל עבודה בשדה היו אוכלין מן הירקות:

פירוש זה אפשרי, כמובן, אבל נדמה לי שיש בו גם יותר מרק קורטוב של קטנוניות.

בעוד שישה שבועות בערך [בשנת 1965] כל העם היהודי יציין את היאהרצייט ה-900 של גדול כל המפרשים, פרשנדתא, רש"י. ובפירושו על הפסוק שלנו רש"י רואה בתלונות של בני ישראל בעיה הרבה יותר עמוקה. כשהוא מסתמך על דברי חז"ל בספרֵי (אוסף מדרשים של חז"ל על החומשים במדבר ודברים), הוא מצביע על משמעות נוספת למלה 'חינם':

אל תאמר שהמצרים היו נותנים להם דגים חנם. והלא כבר נאמר "ותבן לא ינתן לכם" - אם תבן לא היו נותנין להם חנם דגים היו נותנין להם חנם?! ומהו אומר חנם? - חנם מן המצות:

חינם מן המצוות, פירושו חופשיים מעול המצוות, חופשיים מאחראיות. שהרי לעבד אין אחראיות. עבד אינו צריך להחליט מה לעשות כל יום, מה ללבוש, לאן ללכת. אלו דברים שאדונו מחליט עבורו. אין החלטות מוסריות או אתיות שהוא צריך לקבל, שהרי אין לו בכלל אחראיות על כל מעשה שיעשה. אבל כעת בני ישראל חופשיים, הם נהנים מחרות. זאת אומרת שכעת גם מוטלת עליהם העול של אחראיות על מעשיהם. מצוות ניתנו להם. נאמר להם שמעכשיו טובתם ושלומם תלויים בהתנהגותם. כשהם מרגישים את העול הזה של האחראיות הם מתחילים גם להתגעגע לחיים במצרים, שם מוטל היה עליהם רק העול של עבודה קשה. ובעידן של חרות קל מאוד לשכוח את הסבל והכאב של העבדות.

אנחנו היום באמת יכולים להזדהות עם תחושה כזו. כל אדם שמגיע למעמד של אחראיות מרגיש את כובד המשקל של עול האחראיות שהוטל עליו. הרבה פעמים מסתכלים אחורה בזמן ומתגעגעים לתקופה שבה מישהו אחר סבל את עולה של האחראיות הזו. אבל אין דרך חזרה. לאומות העולם בימי קדם היתה סברה שהמין האנושי נפל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, ושבתחילת דרכו של האדם היה עידן של זהב. אבל עם ישראל תמיד מסתכל קדימה. תור הזהב שלנו בעתיד, בימות המשיח. והדרך לימות המשיח רצופה עולן של מצוות.

עם החרות תמיד באה האחראיות. להיות באמת חופשי פירושו להכיר בעובדה פשוטה זו: יש לקבל את עול האחראיות כַברכה שהיא באמת. שבת שלום.