עבור היהודי של ימינו ראוי שיום צום תשעה באב יהיה בין הימים החשובים ביותר בשנה, וזאת מכמה סיבות. מְצער מאוד שיש יהודים - ואפילו בתנועה המסורתית - שאינם מחשיבים את היום הזה כראוי. שואלים אם לצום כל היום או חלק מן היום; ויש ששואלים אם צריכים לצום כלל ועיקר: מדינת היהודים קמה לתחייה (בחסדי שמים ובתושיית בשר ודם) ואם כן, מה לנו עוד ולתשעה באב? האם אין בעצם ציון היום מידה גדושה למדי של כפייות טובה? כך שואלים.
במשך מאות דורות עם ישראל שמר על היום הזה ועל הצום הזה כדי להביע געגועים עמוקים וכנים לבית מקדשו שנחרב בידי מעצמת-על חסרת-רחמים ופשרות, ולטקסים שהתקיימו בו ואינם עוד זה אלף ותשע מאות וארבעים שנה. היום יש רבים - ואני אחד מהם - שאינם כמהים (בלשון המעטה) לעבודת ה' על-ידי שחיטת בעלי-חיים ושריפת פגריהם על המזבח. מבחינה זו - ומבחינה זו בלבד - שמא בדור שלנו ניתן לראות בחורבן בית המקדש דאז נחמה פורתא. אך רבים - ואני אחד מהם - בכל זאת כמהים לבניין בית המקדש בעת שיעלה רצון מאת הבורא. ומה נעשה בו לכשייבנה? כפי שאמר משה רבנו לפרעה מלך מצרים [שמות י כו]: "וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲבֹד אֶת ה' עַד בֹּאֵנוּ שָׁמָּה."
וישאל השואל: אם לא בגלל חורבן הבית בשביל מה לצום בתשעה באב?
הפילוסוף האמריקאי/ספרדי, ג'ורג' סנטיאנה (George Santayana), קבע קביעה חשובה מאוד, עד כדי כך שווילים שירר ( William Shirer) ראה לנכון לקבוע את האימרה ההיא בראש ספרו המונומנטלי "עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי". האימרה של סנטיאנה קובעת כך:
עַם שֶׁאֵינוֹ זוֹכֵר אֶת עֲבָרוֹ נָדוֹן לִחְיוֹתוֹ מֵחָדָשׂ.
רחמנא ליצלן.
בתשעה באב עלינו להיזכר מה גרם לחורבן בית המקדש. בתלמוד של ארץ-ישראל (המכונה "ירושלמי") כתוב:
ואנו, מה נאמר? בדור שלנו סוגדים לעגל הזהב, מגלים עריות בראש כל חוצות, ושופכים דם באופן מחריד: סב רוצח את נכדתו, אם מטביעה את בנה, עובד שפוטר רוצח את מעבידו-לשעבר ואת כל שאר בני משפחתו, ועוד היד נטויה. ואת מאות האוחזים בהגה ששופכים דם נקי על הכבישים מדי שנה ושנה חס מלהזכיר. ושנאת חינם? הפכנו את התכונה לאמנות ממש - בפוליטיקה, בדיפלומטיה, במסחר, ביחס שבין אדם לחברו - ועוד כהנה וכהנה. אפילו חדר-מיון בבית חולים אנחנו לא מסוגלים לבנות ללא מנה גדושה של שנאת חינם, ואף להסכים מיהו יהודי אין אנו מסוגלים ללא שנאת חינם חובקת קהילות, ארצות ויבשות. אוי לאוזן השומעת; אוי לעין הקוראת.
"עם שאינו זוכר את עברו נדון לחיותו מחדש." קנאים שבתוכנו הרסו לנו את בית המקדש "בחרב הרומאים". וגם היום "מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ", כדברי הנביא [ישעיה מט יז]. בתשעה באב עלינו להרכין ראש ולבכות לא על מה שהיה בלבד, אלא אף על מה שקיים, ועל מה שעוד עלול להיות אם לא נשפר את חברתנו. אסור לנו לחשוב שזה לא יכול לקרות שוב. יש לעם ישראל זכות על הארץ, אך אם לא ישמור על קדושת ארצו, יסולק ממנה, ויבוא עם אחר במקומו. תוכיח ההיסטוריה: פעמיים בעבר היינו עם חופשי בארצנו, ופעמיים סולקנו ממנה. ישאל השואל, אם כן במה שונה זכותנו מזו של אומות העולם? יש להשיב שניים. ההבדל הראשון הוא שרק עם ישראל קיבל "הזדמנות נוספת" לחזור לארץ הקודש אחרי שֶגָלָה ממנה; עמים אחרים לא חזרו. וההבדל השני: כל שאר הכובשים מקבלים אותה בשיממונה ומשאירים אותה בשיממונה. ארץ ישראל מרגישה את אהבת עם ישראל לארצו ובידיו בלבד היא פורחת. ועל כך כתב רמב"ן [על ויקרא כו טז]:
היא בשורה טובה מבשרת בכל הגלויות, שאין ארצנו מקבלת את אויבינו. וגם זו ... הבטחה לנו, כי לא תמצא בכל העולם ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם, והיא חרבה כמוה. כי מאז יצאנו ממנה לא קיבלה אומה ולשון וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם.
ואם זה נשמע כאגדה העובדות מוכיחות: באו והלכו להם רומאים, ביזנטים, ערבים, צלבנים, טורקים, ובריטים - ואף אחד מעמים אלה לא הצליח להפריח את שממון ארצנו! חזר עם ישראל לארצו והיא שוב פורחת! זאת היא זכותנו על ארצנו: לאהוב אותה, לטפח אותה, ולבנות בה חברה צודקת וטהורה שתהיה למופת לכל אומות העולם - חברה שתיבנה על יסוד אותם כללים מוסריים שעם ישראל העניק לאנושות כולה.
כי האלטרנטיבה ברורה: "עם שאינו זוכר את עברו נדון לחיותו מחדש."
יהי רצון שחשבון נפש היסטורי וערכי ביום צום תשעה באב יביא אותנו לקיים את דברי הנביא [זכריה ח טז-יז]:
או אז נזכה לראות בקיומה של ההבטחה של אותו הנביא [שם שם יט]:
כן יהי רצון במהרה בימינו אמן.
