Bet Midrash Virtuali

בית המדרש הוירטואלי

של כנסת הרבנים בישראל


חוג לימוד השקפה דתית




הרצאה על האפשרות של פלורליזם בהלכה בכנס לרגל 30 שנה לתנועה המסורתית, כפר המכביה

כיון שמוקצות לי עשר דקות בלבד כדי להשיב על השאלה, הכנתי את דבריי מראש, ואתכם הסליחה. השאלה מחייבת אותנו ראשית כול להגדיר מונחים. בַמילונים למיניהם יש לא מעט הגדרות של המונח פלורליזם. למען הדיון שלנו אני מבין את המושג 'פלורליזם הלכתי' כהכרה באפשרות שתהיה יותר מפסיקה לגיטימית אחת לשאלה הלכתית נתונה. חשוב לא פחות שנבהיר לעצמנו את המונח הלכה: הלכה היא הדרך המעשית בה אנחנו חיים את חיינו על-פי תורה. מאוד חשוב להיזכר: אין אנחנו חיים את חיינו על-פי מה שכתוב בתורה; אנחנו חיים את חיינו היהודיים על-פי התורה כפי שמפרשים אותה חכמינו - הן חכמינו זכרם לברכה והן חכמינו ייבדלו לחיים ארוכים. בקיצור: אין אנחנו בני העדה הקראית אלא יהודים רבניים.

הדרך שלפיה חכמינו מפרשים את הכתוב היתה מני אז באמצעות מדרש התורה. מדרש התורה הוא בדיקה מדקדקת של הכתוב כדי לשלות ממנו רמזים גלומים בו שעל פיהם עלינו לעצב את מצווֹת התורה הלכה-למעשה.

ברגע שאנחנו מכירים בשיטה של מדרש התורה אנחנו חייבים להכיר בשתי אפשרויות. האפשרות האחת היא שהתוצאה של תהליך מדרש התורה יכולה להיות ההיפך מהפשט של הכתוב. מי שמפקפק בכך מתבקש ללמוד בַגמרא לעומק את הפרק השמיני של מסכת סנהדרין - לשם דוגמה אחת בולטת. שם הלומד ימצא שחז"ל לקחו מצווה מפורשת של תורה שבכתב והפכו אותה על ראשה, הלכה למעשה. האפשרות השניה של תוצאה של תהליך מדרש התורה היא שבסופו של דבר יהיו שני מדרשים שונים (או יותר) שיונקים מאותו הכתוב וששניהם ראויים להיקבע להלכה. הדוגמה המפורסמת והנדושה כמובן היא הבדלי הגישה בית בית הילל לבין בית שמאי. בגמרא [בעירובין י"ג ע"ב] נמסר כך:

שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלהים חיים הן.

ואפילו אם אותה בת קול פסקה שהלכה כבית הילל למעשה, המסורת מלמדת שלעתיד לבוא, בב"א, הלכה תהיה כבית שמאי.

אבל שני הבתים הללו נהג כל אחד ואחד לפי ההלכה שלו ולא לפי אחת בלבד משתי הגישות, ובכל זאת הם דרו בהצלחה בכפיפה אחת. המשנָה במסכת יבמות מוסרת רשימה של חילוקי דעות בין בית הילל לבין בית שמאי בכמה ענייני אישות חמורים ביותר; ואז היא מוסיפה:

אַף עַל פִּי שֶׁאֵלוּ פּוֹסְלִין וְאֵלּו מַכְשִׁירִין לֹא נִמְנְעוּ בֵּית שַׁמַּאי מִלִּשָּׂא נָשִׁים מִבֵּית הִלֵּל, וְלֹא בֵית הִלֵּל מִבֵּית שַׁמַּאי:

ונהגו כך גם בענייני כשרות.

ולא בתקופת התנאים בלבד, אלא בכל ההיסטוריה ההלכתית כך היה. אביא דוגמה אחת, ובעניין פשוט ומוכר מאוד: בטור, אורח חיים סימן נ"ז, רבינו יעקב בן-אשר מדסקס אמירת "ברכו" לפני קריאת שמע. הוא מביא דעת מהר"ם מרוטנבורג שאל לו לחזן לחזור על המַעֲנֶה של הקהל "ברוך ה' המבורך לעולם ועד"; ואז הוא מביא את דעת רבי יהודה הברצלוני שהחזן כן צריך לחזור על המענה. ובעל הטורים משאיר את העניין כך בלי להכריע, שהרי שתי האופציות בעיניו ראויות - נהרא נהרא ופשטֵיה. רק מרן, בשולחן ערוך שלו, פוסק לטובת רבי יהודה הברצלוני.

ופה קבור הכלב. בארבע מאות השנים האחרונות נהרו גדולי הפוסקים אחרי השולחן ערוך כאילו שהוא ספרות קודש, כאילו "וּבָהּ תֶּחֱזֵי, וְסִיב וּבְלֵה בַהּ, וּמִנַּהּ לָא תְזוּעַ". וזו עמדת היהדות האורטודוקסית עד עצם היום הזה. בעצם, אליבא דידי, זאת ההגדרה כפשוטה של הארטודוקסיה: הַאֲלָהָה (דֵאִיפִיקָצְיָה בלע"ז) של השולחן ערוך. וכאן, לדעתי, נעוץ ההבדל הגדול בין הפסיקה הקונסרבטיבית לבין הפסיקה האורטודוקסית: דהיינו, היחס לַשינויים שחלו אחרי פירסום השולחן ערוך בשנת 1556. בספרונו המצוין על גישת התנועה המסורתית להלכה כותב עמיתי הרב פרופ' דוד גולינקין:

השולחן ערוך הוא בוודאי ספר חשוב ומרכזי אבל אין לראות בו את הסמכות העליונה או הבלעדית.

ואז הוא ממשיך להסביר שמאז שנת 1556 השתנו דברים רבים מאוד ועקב כך אל לנו לקבל איזה ספר פסקים שהוא כַמילה האחרונה בפסיקת ההלכה.

מאז פירסומו של השולחן ערוך עברו 451 שנה. באותן השנים ראינו התפתחות עצומה של הידע והיכולת של המין האנושי. גלילאו, ניוטון, דרווין, פרויד, איינשטיין. באותן השנים היו גם שלוש מהפכות רבות משמעות: המהפכה התעשייתית, המהפכה הצרפתית, ולאחרונה המהפכה הטכנולוגית. השינויים שחוללו הדמויות והמהפחות הללו מחייבים אותנו להכיר בפלורליזם הלכתי כפי שהיה עד לפירסום השולחן ערוך. שהרי עד לפני כחמש מאות שנה האדם המצוי היה הטרונומי מבחינה התנהגותית: הוא היה מוכן שאחרים יקבעו לו את מהלך חייו. כשהיהודי השתחרר מחוֹמוֹת הגטו לפני כמאתיים שנה הוא אימץ אט-אט את הגישה החברתית השלטת במערב של אוטונומיה התנהגותית: היחיד קובע לעצמו את מהלך חייו.

דיעותיו והרגליו של האדם האוטונומי קובעים את התייחסותו לתכתיבי המסורת הרוחנית שלנו. ודיעותיו והרגליו של הפוסק האוטונומי גם כן קובעים את הבנתו את תכתיבי תורה שבכתב, מגמות מדרשי חז"ל, וההכרעות של גדולי הפוסקים, כְראשונים כְאחרונים. והואיל וכך המצב ברור ששני פוסקים עשויים להגיע לשתי מסקנות שונות באותו עניין. ואם כך היה כורח המציאות בדורות קודמים על אחת כמה וכמה הוא כורח המציאות בעידן המודרני. אין להירתע מכך שבעידן של אוטונומיה התנהגותית פוסקי ההלכה יכולים להציב בפנינו יותר מאופציה אחת בכל עניין שמהוֶוה בעייה מצפונית או התנהגותית לכלל ישראל. והריבוי הזה הוא לגיטימי כל זמן שהפסקים המוצעים יונקים באופן מובהק מהמסורת ההלכתית שלנו.

בירושלמי [סנהדרין כ"א ע"ב] חז"ל מבקשים לדרוש את הפסוק הפשוט "וידבר ה' אל משה":

אמר לפניו [משה רבינו להקב"ה], 'רבונו של עולם, הודיעני היאך היא ההלכה.' אמר לו [הקב"ה למשה]: 'אחרי רבים להטות [ולא אחרי דעת היחיד] - כדי שתהא התורה נדרשת מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור'.

אם יש שבעים פנים לתורה, הפלורליזם הגלום בתוך האימרה הזו חייב למצוא את ביטויו בפסיקה של היום. תודה שהקשבתם.