Bet Midrash Virtuali

בית המדרש הוירטואלי

של כנסת הרבנים בישראל

Red Line

חוג לימוד השקפה דתית

Green Line

הבדלים באמונות ודעות
המשתקפים בנוסחי תפילת העמידה
בין בבל לבין ארץ-ישראל [1]

בשנת 1898 שניאור-זלמן שכטר ז"ל פירסם ב-Jewish Quarterly Review, תחת הכותרת "דוגמאות מן הגניזה", את התעתיק הראשון של נוסחי תפילה שהוציא מהגניזה הקהירית [2]. אחד הפריטים העיקריים שנכלל באותו המאמר היה נוסח מלא של תפילת העמידה לימי חול לפי מה שהוכר לאחר מכן כמנהג העתיק של ארץ-ישראל. במנהג זה נהגו בארץ-ישראל מתקופת התלמודים עד אשר מלחמת הצלב הראשונה עשתה את החיים בארץ-ישראל יותר מאשר סתם בעיתיים עבור יהודים. רבים מיהודי ארץ-ישראל התיישבו במצרים, ובמיוחד בקהיר. שם קיימו קהילה עצמאית במשך כמאתיים שנה, שבאופן תקיף ונחרץ המשיכה להתפלל לפי מנהג התפילה שהביאו עמם מארץ-ישראל [3].

בשנים שלאחר אותו פרסום ראשון של שכטר חוקרים נוספים התמסרו למציאת מסמכים דומים מהאוצר הבלום שנשמר בארגזים של מה שהיה ברבות הימים אוסף טיילור-שכטר של כתבי-יד מן הגניזה הקהירית. וכשמצאו מסמכים כאלה הם פרסמו אותם. המחקר שפרסם יעקב מָאן בשנת 1925 הוא דוגמה יוצאת מן הכלל של מאמץ כזה [4]. לאחר מכן בא שלב שבו חוקרים חקרו חקירה ביקורתית את המסמכים הללו, כולל השוואה עם הנוסח הבבלי, כדי לגלות איך שני המנהגים התפתחו והיו שונים זה מזה. (שני ענקים בתקופה זו היו נפתלי וידר ז"ל ועזרא פליישר ז"ל.) חיש מהר התברר שההבדלים בין שני המנהגים היו גדולים מאוד. בשני המנהגים נשמרה כמובן המסגרת הכללית של התפילה כפי שנקבעה על ידי החכמים בתקופת התלמודים (ואף לפני כן) אך בַפרטים הם היו שונים מאוד.

לאחרונה אנו עדים להתעניינות הולכת וגדלה במנהג התפילה העתיק של ארץ-ישראל ולפחות לנסיון אחד להחיות אותו. לרב דוד בר-חיים, ראש מכון שילה בירושלים, יש קהל שבו מתפללים באופן קבוע לפי גירסה אחת (שלפעמים יש בה תערובת של "מין בשאינו מינו") של נוסח ארץ-ישראל העתיק [5].

במאמר זה אינני מתייחס לדקויות הנוסח ולא באופן שבו שני המנהגים התפתחו כל אחד בדרך שונה. כוונתי היא להציג הבדלים באמונות ודעות שמתבהרים מהשוואה בין שני מנהגי התפילה (ובסוף המאמר אוסיף כמה הערות על מה שנראות בעיני השלכות לימינו). חשוב לציין שאין אפשרות לקבוע אם הבדלים אלה באמונות ודעות יצרו את השוני בנוסחי התפילה או שמא נוצרו בגללו. אך אני מקווה שבהמשך דברַי אַראה שהבדלים משמעותיים למדי באמונות ודעות (לפחות ממבטו של החוקר בן ימינו) אכן מתבהרים תוך כדי השוואה בין הנוסח (הבבלי) של סידורי התפילה של ימינו לבין זה שנמצא במסמכים מהגניזה הקהירית. אך על הקורא להיות מודע תמיד שאין לנו אפשרות לקבוע אם ההבדל הגדול שבין שתי גרסות מבטא הבדל מחושב באמונות ודעות בין שני המרכזים או שמא ההבדל הוא מקרי. אולם, תהיינה כוונותיהם של מנסחי הברכות אשר תהיינה, ברור שבמקרים לא מעטים המשמעות הסופית של ברכה זו או אחרת שונה מאוד בכל אחד מהמנהגים.

ברור שבמסגרת הצרה של מאמר קצר זה אי אפשר לגלות ביד רחבה הבדלים אלה באמונות ודעות, ולכן בכוונתי להתרכז בתפילה האחת והיחידה שהיא במרכזו של כל מנהגי התפילה - תפילת העמידה. יתר על כן, אצטמצם בדל"ת אמות של שלוש הברכות הראשונות ושלוש הברכות האחרונות של התפילה, שהרי מברכים אותם כל פעם שמתפללים תפילת העמידה.

הגאונים של הישיבות שבבבל שלטו ביד רמה ונחרצת בנוסח התפילה שנהג בכל הקהילות שסרו למנהיגותם. פירוש הדבר שהבדלים בנוסח התפילה בין הגרסות למיניהן של המנהג הבבלי הם מזעריים ולא משמעותיים (אלא לחוקר נוסחי תפילה). ההיפך היה נכון לגבי נוסח ארץ-ישראל: שם לא היתה אחידות טקסטואלית וכל קהילה יצרה מה שאולי ניתן לכנות 'ווריאציות על נושא'. היו הרבה משפטים קצרים בתפילות שהיו חובה וגם המסגרת הכללית של התפילה היתה אחידה. אך פרטי הטקסט ששימש את המתפללים השתנו מקהל לקהל (ושמא אף מאדם לאדם). מסיבה זו מצאתי לנכון לבחור בגירסה אחת של הנוסח העברי כבסיס למאמר זה. למטרה זו בחרתי בכתב-היד K27.18 מאוסף טיילור-שכטר שבאוניברסיטת קמברידג' שבאנגליה. לי נדמה שגירסה זו היא טיפוסית מאוד. אולם, המסמך איננו במצב טוב. אי לכך השלמתי פה ושם מילים בודדות מכתבי יד אחרים [6].

בהמשך אביא את הנוסח העברי של כל ברכה וברכה ולצדו הנוסח הבבלי המוכר לשם הקלת ההשוואה. אחרי כל ברכה יהיה דיון.

תפילת העמידה תמיד מתחילה בפסוק שמופיעה גם בנוסח הבבלי:

אֲדֹנָי, שְׂפָתַי תִּפְתָּח, וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ.

אין פלא שכל הגרסות של תפילת העמידה לפי מנהג ארץ-ישראל מתחילות בפסוק זה שהרי האמורא הארצישראלי הגדול, רבי יוחנן, הוא אשר קבע פסוק זה [7] כמבוא לתפילת העמידה [8].

הברכה הראשונה של תפילת העמידה:

במשנה [9] קוראים לברכה זו "אבות", אך על פי רוב במנהג ארץ-ישראל קראו לה "מגן". הבדל זה לכשלעצמו הינו יותר מרמז סתמי לגבי המרכיבים של הברכה שנחשבו מרכיבים משמעותיים בכל אחד מהנהגים.

הנוסח של ברכת "מגן" זהה לנוסח הבבלי עד למלים "אל עליון". פיסקה מקדימה זו הינה, למעשה, שרשור של פסוקי מקרא [10]. אולם, אחד מסימני ההיכר שנוסח תפילת העמידה הוא ארצישראלי הוא המשך הברכה וסיומה. אחרי המלים "אל עליון" במנהג ארץ-ישראל בא המשך דבריו של אברהם אבינו למלכיצדק: "קֹנה שמים וארץ" [11], וסיום הברכה שונה לחלוטין מהסיום בנוסח הבבלי [12]. במנהג ארץ-ישראל אין בכלל איזכור של תקווה לגאולה עתידית. בחלק האחרון של הברכה אין אלא איזכור של האל כמגינו של עם ישראל בכל הדורות. נראה שבנוסח הבבלי שרבוב הקטע על אודות חסדי האבות והגאולה העתידית הוא תוספת מאוחרת יותר. מסקנה זו נתמכת בצורך שמצאו מנסחי הברכה להוסיף לפני החתימה את הפיסקה "מלך עוזר ומושיע ומגן", כדי להחזיר את הנושא המקורי של הברכה לתוכן החתימה [13]. במנהג ארץ-ישראל לא נהגו להוסיף "זכרנו לחיים" וכו' בעשרת ימי תשובה [14] ולכן לא היה צורך בחזרה זו במנהג זה [15].

כפי שכתבתי לעיל, לא נוכל לקבוע אם הבדל גדול זה בין שני המנהגים היה מקרי או מכוון, אך תוספת הפיסקה על גאולה עתידית בימות המשיח בנוסח הבבלי - או השמטתה בנוסח ארץ-ישראל - מהווה הבדל משמעותי באמונות ודעות. בנוסח ארץ-ישראל משבחים את הקב"ה לא על גאולה עתידית שלא-בזכות שתבוא בגלל הכרתו של הקב"ה בחסדי האבות, אלא בגלל העובדה שאלוהי אברהם, יצחק ויעקב ניכר במשך כל הדורות כמעוזו של ישראל ומגינו. אי לכך, ההדגשה היא היסטורית בנוסח ארץ-ישראל ואילו בנוסח הבבלי היא מגיעה עד לאחרית הימים.

הבברכה השניה של תפילת העמידה:

ברכה זו, המכונה במשנה גבורות [9] מכונה בדרך-כלל במנהג הארצישראלי "מְחַיֶּה". בברכה זו ההבדלים בין הנוסח של ארץ-ישראל והנוסח הבבלי מרובים למדי, ולעניות דעתי בעלי משמעות מרחיקת לכת. ראשית כול, עלינו לשים לב לכך שבגוף הברכה תחית המתים מוזכרת בנוסח של ארץ-ישראל רק פעם אחת, ואילו היא מוזכרת ארבע פעמים בנוסח הבבלי בצורה זו או אחרת. יתכן שזו הסיבה שהנוסח שהשתמשו בו בארץ-ישראל הוא קצר וקולע. (עצם הדבר שבנוסח הבבלי ראו לנכון להחזיר את הנושא של הברכה [13] על-ידי הוספת "ונאמן אתה" וכו' מלמד שכל הפיסקה שמתחילה "סומך נופלים" וכו' היא תוספת מאוחרת יותר.)

אך יש ענין אחר שצריך לעלות על דעתנו. בין אלה שהשתמשו בנוסח הארצישראלי היה נהוג לעתים קרובות ששליח הציבור יתפלל גירסה קצרה ביותר של חזרת הש"ץ. על-פי-רוב חזרת הש"ץ היתה מורכבת משורה אחת בודדה לכל ברכה (ולפעמים היתה בצורה של אקרוסטיכון אלפביתי). כדי להדגים ענין זה הא לנו ברכת "מגן" כשורה בודדת:

אַשְׁרֵי עַם מְצַפִּים לִישׁוּעָתֶךָ. בָּרוּךְ אַתָּה ה', מָגֵן אַבְרָהָם.

וכעת, הא לנו הברכה השניה מאותו אקרוסטיכון אלפביתי [16]:

בְּרַחֲמִים תְּעוֹרֵר יְשֵׁינֵי אֲדָמָה, וְתוֹרִיד עַל הָאָרֶץ גִּשְׁמֵי בְרָכָה. בָּרוּךְ אַתָּה ה', מְחַיֵּה הַמֵּתִים.

והנה עוד 'ברכה בשורה אחת' [17] לאותה הברכה, והפעם עוד יותר מקוצרת:

מְחַיֶּה, בְּגֶּשֶׁם הַחֲיֵנוּ. בָּרוּךְ אַתָּה ה', מְחַיֵּה הַמֵּתִים.

בשתי הדוגמות הללו ניתן לשמוע, כמובן, רמז בעיקר האמונה בתחית המתים. ואין שום ספק שאנשי ארץ-ישראל האמינו באותו עיקר-אמונה כפי שהאמינו כל עם ישראל בכל מקום שהוא. אולם, ניתן לשמוע בשתי הדוגמות משמעות כפולה. ראשית כול, נשים לב לכך שבדוגמה הראשונה האלוהים מתבקש להחיות "ישיני אדמה". היינו מצפים לראות כאן את המלה המקבילה מהנוסח הבבלי שהיא רמז עבה לפסוק המקראי [18] "ישיני עפר". בדוגמה השניה פונים לאלוהים כמְחַיֶּה. אך ניתן להבין בקשות אלה באופן אחר: "ישיני אדמה" יכולים להיות הצמחים הצמאים למים ולגשמים שמחיים גם את בני האדם. בַהנחה שהבנה זו של הברכה אינה גוזמה נוכל לתמוך על ידי דוגמה שלישית [19]. הנה הנוסח של אותה הברכה:

בִּגְּבוּרוֹת גֶּשֶׁם הַחֲיֵנוּ. בָּרוּךְ אַתָּה ה', מְחַיֵּה הַמֵּתִים.

כאן ברור שהגשמים נראים כמקור חיים. רעיון זהה ניתן למצוא בכתב יד מהספריה של האוניברסיטה שבקמברידג', אנגליה [20]. הקטע מופיע בברכת "שופרות" של תפילת המוספים בראש השנה. הוא מתאר את התגלות ה' במעמד הר סיני: העם אחוז בהלה וחרדה עקב הכוח של ההתגלות:

וְנִתְעַלְּפוּ כֻּלָם וְנָפְלוּ עַל פְּנֵיהֶם וְנַפְשׁוֹתֵיהֶם יָצְאוּ מִקּוֹל הַדִּבְּרוֹת.

ואז נאמר שירדו גשמים!

עַנֲּנֵי הַכָּבוֹד עָמְדוּ עֲלֵיהֶם, מְנִיפִים עֲלֵיהֶם גִּשְׁמֵי נְדָבוֹת לַהַחֲזִיר נְפָשׁוֹת וְגוּפוֹת חָסִידִים.

אם כן, "גשמי נדבות" מְחַיים "נפשות וגופות" שמתו, כביכול, מפחד. מצאתי עוד דוגמה אחת שבה יש קשר מאוד ברור בין תחיה לבין גשם. דבר ידוע שלפי מנהג ארץ-ישראל היו משלימים את מחזור קריאת התורה בציבור ב-42 חודש. מצאתי שבעתא [21] לשבת "וזאת הברכה" [22]. הא לנו נוסח הברכה באותה שבעתא:

צִוָּה צִיר לַעֲמוּסֵי מֵעַיִם
שַׁנְּנוּ בַּאֲצוּלַת יוֹמַים
בְּשַׁבָּת וְזֹאת הַבְּרָכָה בְּגִשְׁמֵי נְדָבוֹת מִשָּׁמַיִם
אֲדוֹן יְחַיֵּינוּ מִיּוֹמַיִם.
בָּרוּךְ אַתָּה ה', מְחַיֵּה הַמֵּתִים.

פיוט זה אומר דרשני:

משה רבנו (הציר - נציג - של הקב"ה) ציווה לעם ישראל (כמתואר בישעיה מו ג) ללמוד תורה שנבראה אלפַיים שנה לפני בריאת העולם (שהרי יומו של הקב"ה הוא אלף שנה). בשבת זו של "וזאת הברכה" יחַיה אותנו ה' ביומיים (ראו הושע ו ב) בגשמי נדבות מן השמים.

כפי שכבר הזכרתי, במנהג ארץ-ישראל קריאת התורה בציבור היתה במחזור של 42 חודשים. בשנה הראשונה של מחזור השמיטה הקריאה התחילה בחודש תשרי והגיעה לסיומה בחודש ניסן כעבור 42 חודשים; בחלק השני של מחזור השמיטה הקריאה התחילה בחודש ניסן והגיעה לסיומה בחודש תשרי בסוף מחזור השמיטה. הנוסח בשבעתא זו לוקח בחשבון את שתי האפשרויות וגורס גם "טללי נדבות" במקום "גשמי נדבות" למקרה שפרשת וזאת הברכה נקראת בחודש ניסן.

בכל הנוסחים שהבאתי יש קשר - פיוטי או אחר - בין תחית המתים לבין רדת הגשמים. עלינו לזכור שכלכלת ארץ-ישראל היתה חקלאית בעיקרה ולכן היתה תלויה ברדת גשמים בזמן הנכון. (אין זה המצב בעירק - בבל - ששם האקלים שונה.) הואיל ומיעוט גשמים (או רדתם בזמן לא רצוי) פירושו אסון כלכלי, מזג האוויר היה ענין של חיים ומוות עבור יהודי ארץ-ישראל: בזמן בצורת הטבע מת ובני אדם הם "מתים" כביכול; כשהגשמים יורדים בעיתם זו תחיית המתים באופן ממשי. אם כן, המשמעות של ברכה שניה זו היא דו-משמעית, ונותנת ביטוי גם לאמונה בתחית המתים הניסית וגם לתחיה הטבעית על-ידי יורה ומלקוש - גשמי הסתיו וגשמי האביב. בתלמודה של ארץ-ישראל [23] אנו מוצאים כדלהן:

אמר לו רבי אליעזר: אף הוא אינו אומר אלא 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בעונתו. בְעוֹנָתָן הן חביבין כתחיית המתים.

אמר רבי אליעזר לרבי יהושע: הוא [המתפלל] אינו אומר אלא "משיב הרוח ומוריד הגשם" בעונה המתאימה. בעונתם [המתאימה] הם [הגשמים] חביבים כתחית המתים.

ובעוד מקום בתלמודה של ארץ-ישראל [24] נאמר:

כשם שתחיית המתים חיים לעולם כך ירידת גשמים חיים לעולם.

ודאי שיהיו קוראים שאינם מבינים איך ייתכן שיהודים "התבלבלו" בין תחיית המתים לבין רדת גשמים, שהרי המתים חיים בעולם הבא אחרי שהם נפטרים מהעולם הזה. ולא היא! אמונה זו היא אמונה לא של "תחיית המתים" אלא של "השארות הנפש", וכנראה לא החזיקו באמונה הזו עד ימי הביניים. האמונה הפשוטה היתה שעם מותו אדם נקבר בקברו ושם הוא יהיה עד לתחיית המתים "בעת שיעלה רצון מאת הבורא" באחרית הימים. בתלמודה של ארץ-ישראל [25] נמסר:

רבי חייא רובא ור' יונתן היו מהלכין קומי ערסיה דרבי שמעון בר יוסי בר לקוניא, והוה רבי יונתן מפסע על קיבריה. אמר ליה רבי חייא רובא, "כדון אינון מימר למחר אינון גבן ואינון מעיקין לן!" אמר ליה: "וחכמין אינון? כלום לא כן כתב "והמתים אינם יודעים מאומה"?

ופירושו:

רבי חייא ורבי יונתן היו הולכים לפני ארונו של רבי שמעון בר יוסי בר לקוניא, והיה רבי יונתן מטפס על קברו [של המנוח]. אמר לו רבי חייא הגדול: "עכשיו המתים יאמרו לגבנו שביום המחרת הם (ז.א. אנחנו) יבואו אלינו (ייקברו בקברם) ועכשיו הם מציקים לנו (על-ידי טיפוס על הקרבים)! השיב לו רבי יונתן: "האם הם יודעים? והרי כתוב [26]: "והמתים אינם יודעים מאומה!"

ובכן, מה שברור הוא שחזון תחייתם של אדמה חרֵבה, צחיחה ומיובשת ושל בני אדם רעבים הוא על ידי גשמים בעונתם.

במנהג בבל איזכור גשמים בחודשי החורף נראה שלא במקומו בנוסח שכול-כולו מתרכז באלהים, אדוני תחיית המתים באחרית הימים. במנהג ארץ-ישראל הגשמים המְחַיים הם העיקר של ברכה זו, הדוגמה האולטימטיבית של האֵל שהוא "רב להושיע". בשבילם, באופן ממשי, ירידת הגשמים היתה באמת תחיית המתים.

הברכה השלישית של תפילת העמידה:

נוסח זה מוכר לנו שהרי במנהגנו (הבבלי) הוא חלק מהברכה השלישית בימים הנוראים; אולם במנהג שלנו נוסף מובאה מן המקרא [27]. ובכל זאת, כשבוחנים את הברכה כמקשה אחת נוכל לראות הבדל משמעותי באמונות ודעות. ההבדל התיאולוגי בין נוסח ארץ-ישראל לבין הנוסח הבבלי נעוץ בכך שהראשון מתיחס לאלוהים בלבד ללא רמז כלשהו ל-"קדושים". "קדושים" אלה הם כמובן מלאכי השרת שנמצאים בקרבת כסא הכבוד במרומי מרומים. מקהלת השרפים והאופנים וחיות הקודש שנראתה לנביאים ישעיה ויחזקאל בחזונם, נכללת בגירסה של ברכה זו שמשמשת בחזרת הש"ץ במנהג הבבלי (שמכונה בפי ההמונים "קדושה"). במקור, בנוסח ארץ-ישראל קריאת שבחיהם של מלאכי השרת היתה מאוד מצומצמת. את הקדושה הזו כללו בתפילה בשבתות ובחגים בלבד ובתפילת שחרית בלבד; כללו את הקדושה גם בתפילת שחרית וגם בתפילת המוספים בראש השנה, ובכל התפילות של יום הכיפורים [28]. אולם המתפלל היחיד אינו אומרה כלל ועיקר בשום יום מימות השנה, ואילו, המתפלל הבבלי מזכיר את "הקדושים" גם בתפילה בלחש, כאמור.

ראוי גם לציין שבמנהג ארץ-ישראל נוסח החתימה של ברכה זו לא שוּנה בכל ימות השנה. הנוסח היה "האל הקדוש" גם בעשרת ימי תשובה [29].

אם כן, במנהג הבבלי מקהלת השרפים והאופנים וחיות הקודש מובלטת מאוד, ואילו במנהג ארץ-ישראל הקב"ה מהולל בקדושתו האיומה והמיוחדת במינה על-ידי בני-אדם (ולא על-ידי "קדושים").

כעת עלינו להפנות את שימת הלב לשלוש הברכות האחרונות של תפילת העמידה. לגביהן נוכל לקצר יותר מאשר לגבי שלוש הברכות הראשונות.

הברכה הראשונה משלוש הברכות האחרונות:

בכתב היד (K27.18) נוסח ברכה זו לקוי מאוד. השלמתי את נוסח הברכה מכתב-יד שכמעט זהה בנוסחו [30].

ברכה זו מכונה 'עבודה'. אפילו מבט קצרצר ביותר יגלה לעַין הבדלים גדולים ומשמעותיים בין נוסח זה, שנהגו בו בארץ-ישראל, לבין הנוסח הבבלי שאנחנו מוצאים בסידורים היום. בנוסח הארצישראלי אין בקשה מפורשת להחזרת סדר הקרבנות. בברכה מבקשים מהקב"ה לשכון מחדש בירושלים עיר הקודש ושם עם ישראל שוב יעבוד אותו - ללא ציון מפורש של טיבה של אותה העבודה. עלינו להשוות פשטות זו עם הבקשות בנוסך הבבלי ל-"אשי ישראל" והחזרה ל-"דביר ביתך". הבקשה בנוסח הבבלי שתפילת ישראל תתקבל ברצון מאת הבורא היא כנראה תוספת מאוחרת שהרי איננה מעניין הברכה המקורי. סברה זו מתחזקת לאור החזרה שלפני החתימה על שיבת השכינה לציון [13]: בנוסח ארץ-ישראל היא העיקר. המשפט "תחפוץ בנו ותרצנו" היה הכרחי כמעט בכל הגרסות של נוסח ארץ-ישראל. וכמובן, נוסח החתימה של ברכה זו היה אחד מסימני ההיכר המובהקים לנוסח תפילת העמידה לפי מנהג בני ארץ-ישראל.

הברכה השניה משלוש הברכות האחרונות, ברכת ההודיה:

הנוסח הבבלי של ברכה זו מלא וגדוש ברמזים לדאגתו של הקב"ה לצרכי ישראל. "עַל חַיֵּינוּ הַמְּסוּרִים בְּיָדֶךָ, וְעַל נִשְׁמוֹתֵינוּ הַפְּקוּדוֹת לָךְ, וְעַל נִסֶּיךָ שֶׁבְּכָל יוֹם עִמָּנוּ, וְעַל נִפְלְאוֹתֶיךָ וְטוֹבוֹתֶיךָ שֶׁבְּכָל עֵת, עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרָיִם." ואילו בנוסח ארץ-ישראל יש הבעת תודה פשוטה על חסדיו לעם ישראל במשך כל הדורות [31]. גם בברכה זו החזרה לפני החתימה על העיקר בברכה זו, ההודיה, מלמדת שמה שקדם כנראה תוספת היא [13]. יש מקום לציין שנוסח החתימה של ברכה זו במנהג הארצישראלי יותר פשוט לפיענוח דקדוקי. (הרבה דיו נשפכה כדי להסביר את המבנה הדקדוקי של החתימה המקבילה במנהג הבבלי.)

ולבסוף אנחנו באים לשלישית שבברכות האחרונות של תפילת העמידה:

ברכה זו מכונה ברכת כוהנים. רבים נוהגים לסבור - באופן מוטעה - שברכת כוהנים (הן הגירסה המלאה בפי הכוהנים על הדוכן והן הנוסח שבא במקומו בפי החזן) הינה תוספת לברכת ההודיה שקדמה. בעצם, הברכה האחרונה של תפילת העמידה הינה שרשור שהוצמד לברכת כוהנים. המלים האחרונות של ברכת הכוהנים הן 'יָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם' והמלים הראשונות של ברכה זו משורשרות: 'שִׂים שְׁלוֹמְךָ' (או במנהג הבבלי 'שִׂים שָׁלוֹם').

גם כאן נוסח הברכה במנהג ארץ-ישראל הינו קצר וקולע, ואילו הגרסה הבבלית נעשתה מרובת מלים. (גם בברכה זו החזרה לפני החתימה - וְטוֹב בְּעֵינֶיךָ וכו' - היא עדות נאמנה שקדמה לה תוספת ולכן היה צורך להחזיר את הנושא עיקרי של הברכה לפני החתימה [13].) בנוסח ארץ-ישראל התפילה מבקשת שהקב"ה יברך בשלום את עם ישראל ('עַמֶּךָ'), את ירושלים עיר הקודש ('עִירְךָ'), את ארץ-ישראל ('נַחֲלָתֶךָ') ואת קהל המתפללים ('כֻּלָּנוּ').

החתימה שונה מהחתימה במנהג הבבלי. דבר ידוע שבנוסח אשכנז שרדו השפעות קלות מנוסח ארץ-ישראל. בהקשר הנוכחי משבחים את הקב"ה שהוא 'מְעוֹן הַבְּרָכוֹת' ומשפט זה מוצא הד עד עצם היום הזה ב-'בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שֶׂבַע' שאותה מברכים בבית הכנסת אחרי תפילת העמידה בליל שבת. (הגרסה המקובלת שם, 'מֵעֵין הַבְּרָכוֹת', בטעות היא.) החתימה 'עוֹשֶׂה הַשָּׁלוֹם' הינה אחד מסימני ההיכר המובהקים של מנהג ארץ-ישראל (והיא נשמרת עד היום במנהג אשכנז בעשרת ימי תשובה).

תפילת העמידה מסתיימת בפסוק [32]

יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ ה' צוּרִי וְגֹאֲלִי

בהתאם להוראתו של רבי יוחנן [8]. אולם, היה נהוג גם להוסיף קטע מוכר מספר נחמיה [33]:

אַתָּה הוּא ה' לְבַדֶּךָ, אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם, שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם וְכָל צְבָאָם, הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר עָלֶיהָ, הַיַּמִּים וְכָל אֲשֶׁר בָּהֶם, וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם, וּצְבָא הַשָּׁמַיִם לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים. אַתָּה הוּא ה' הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם וְהוֹצֵאתוֹ מֵאוּר כַּשְׂדִּים וְשַׂמְתָּ שְּׁמוֹ אַבְרָהָם, וּמָצָאתָ אֶת לְבָבוֹ נֶאֱמָן לְפָנֶיךָ.

מוסיפים אחרי הקטע הזה תפילה מסיימת קצרה:

כֵּן יְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתְּקָרְבֵנוּ עִם כָּל יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ כִּרְצוֹנֵנוּ [34], וּלְיִרָאָה אֶת שְׁמֶךָ, וּלְעָבְדְךָ בְּאַהֲבָה בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה, אָמֵן.

ובכן, מה ניתן ללמוד מחומר זה? לי נדמה ששתי מסקנות עיקריות עולות מחומר זה ולשתיהן יש עניין למחשבה הקונסרבטיבית.

  1. רווחת הבנה שגויה לגבי המונח "מטבע של תפילה". אין הביטוי מורה על נוסח מסוים שממנו אין לסטות. המונח 'מטבע' מורה על מסגרת ולא על נוסח. החכמים קבעו מסגרת לתפילה: הם קבעו את הנושא של כל ברכה וברכה וגם - כנראה - את נוסח החתימה; אך הם לא קבעו את התוכן המילולי של הברכות. כותב רשב"א [35] באופן ברור ביותר:

ונראה לי דמאי דקתני [שמה שנקבע במשנה] 'מקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר', לאו למימרא [אין הכוונה] שאינו רשאי [המתפלל] לקצר ולהאריך בנוסח הברכה, כלומר לרבות ולמעט מלותיה, דאם כן היה להם [לחכמים] לתקן נוסח כל ברכה וברכה במלות מנויות ובענינים ידועים ולהשמיענו כל ברכה וברכה בנוסחתה, וזה לא מצינו בשום מקום.

אנו רואים שבני ארץ-ישראל לא היססו לנסח את ברכותיהם כרצונם תוך הקפדה על מטבע תפילה שטבעו החכמים. היו אלו הגאונים של הישיבות בבבל שלא רצו סטיות מנוסח התפילה שהיה מקובל בישיבות - ואחריהם וביתר שאת חסידי אשכנז במאה ה-13.

  1. רבים מהנוסחים שהיו מקובלים אצל בני ארץ-ישראל מוצאים הד אצל המתפלל בן-זמננו שלעיתים קרובות מוצא את עצמו נבוך ולכוד בין נוסח התפילה שירשנו מהישיבות הבבליות לבין אמונותיו ודעותיו בהשקפתו הדתית. לדוגמא, עצם הידיעה שייתכן שעבור בני ארץ-ישראל ברכת גבורות נסבה בעיקר על כלכלת גשמים יכולה להאיר עיניים. עצם הדבר שברכת העבודה אינה כוללת איזכור מפורש של סדר הקרבנות יכול להוציא נשמה טהורה ממבוכתה. ועוד היד נטויה.

בימים שרבים דנים באמצעים להזריק חיוּת מחודשת אל תוך עבודת הקודש בקהילותינו יש מקום לשקול גישה רחבה יותר לעצם נוסח התפילות שבפי המתפלל, שיתאים יותר להרהורי לבו של בן המאה הזו.

Green Line

הערות והארות

1
אינני למדן גדול וגם חוקר אקדמי אינני, ולכן מן הראוי שאכתוב מלים אחדות כהסבר איך הגעתי לכתוב מאמר זה. בחודש מנחם-אב בשנת ה'תשס"ו נפלתי בדירה ושברתי כמה עצמות בכף רגל ימין. נאלצתי להישאר כמה חודשים מרותק לדירה ללא אפשרות ללכת או לצאת. התקשרתי לחבר מימי הלימודים וביקשתי ממנו הצעת נושא שאוכל להתעסק בו כדי לא לצאת מדעתי. החבר הוא פרופ' סטפאן רייף נ"י, שעד לפני שנים אחדות היה האוצר של אוסף טיילור-שכטר באוניברסיטת קמברידג' שבאנגליה. התוצאה של הצעתו היא המאמר הזה. כמובן, איננו אחראי בכל צורה שהיא לתוכן המאמר.

2
Jewish Quarterly Review, Old Series, No. X, pages 654-659.

3
קהילת היהודים מעירק ('עיראקיים'), שהתפללו לפי הנוסח הבבלי, התאחדה מדי שנה עם הקהילה הארץ-ישראלית ('שאמיים') לתפילה משותפת, בשמחת תורה: המקום היה בבית הכנסת של השאמיים אך התפילה היתה לפי המנהג הבבלי של העיראקיים.

4
Jacob Mann, Genizah Fragments of the Palestinian Order of Service, HUCA, 2 (1925), pages 269-388.

5
לפרטים ראו באתר של המכון.

6
אלה שמתעניינים ימצאו ענין בתיאור של K27.18 כפי שנמסר על-ידי ד"ר יחזקאל לוגר ("תפילת העמידה לחול על פי הגניזה הקהירית", הוצאת אורחות, ירושלים 2001):

דף אחד כתוב משני צדדיו ודף שני קרוע לאורכו. מצב השתמרות גרוע, ובהרבה מקומות מחוק. 13 על 14 ס"מ (הכתוב 10.5 על 12). בעמוד הראשון הכתב יותר גדול משאר העמודים. שרטוט של שורות. ב-2 עמודים (שלם וחצי) 11 שורות, וב-2 עמודים (שלם וחצי) 10 שורות. בדף הראשון מתחילת תפילת העמידה עד ברכת רופא, וההמשך היה בדף שקרוע לאורכו.

7
מזמור נא יז.

8
תלמוד של ארץ-ישראל (המכונה ירושלמי), ברכות פ"ד ה"ד.

9
משנה ראש השנה פ"ד מ"א.

10
דברי הימים א כט י, שמות ג ו, דברים י יז, בראשית יד כב.

11
בראשית יד כב.

12
מורי, פרופ' נפתלי וידר ז"ל, כתב על מה שגרם לשינוי הנוסח אצל הבבלים: "לחקר נוסח העמידה במנהג בבל הקדמון", סיני עח עמ' צו-קכב.

13
ראו לדוגמה טור או"ח קי"ח, משנה ברורה קי"ד כ"ט.

14
עזרא פליישר, "תפילה ומנהגי תפילה ארץ-ישראליים בתקופת הגניזה", הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים, 1988, עמ' 120-121.

15
כנראה הם נזהרו מהקביעה של חז"ל שאדם לא ישאל על צרכיו בברכות אלה (בבלי, ברכות ל"ד ע"א.)

16
T-S 18.4 - הנוסח מגלה סימים של עירבוב בין שני המנהגים: הברכה הראשונה משקפת מנהג בבל ואילו הברכה השניה משקפת מנהג ארץ-ישראל.

17
Cambridge, Add. 3160.6

18
דניאל יב ג

19
Codex Turin - שנמצא כעת בספריה של בית המדרש לרבנים בניו יורק.

20
Cambridge, Add 3160.10

21
חזרת הש"ץ מפוייטת לשבע הברכות של תפילת שבת.

22
T-S H12/11a

23
תענית פ"א ה"א

24
ברכות פ"ה ה"ב

25
ברכות פ"ב ה"ג

26
קוהלת ט ה.

27
ישעיה ה טז.

28
במנהג ארץ ישראל היה נהוג שש"ץ חוזר על התפילה גם בתפילת ערבית: יאיר שאקי, "סידור ארץ-ישראל", מופץ על-ידי אייל מרציאנו, אשקלון 2007, עמוד 101. אולם, שאקי אינו מביא מקור לקביעתו.

29
בשני כתבי-יד אכן נמצאת חתימה מורחבת בעשרת הימים הללו אך הם יוצאים מן הכלל: אֲדִיר הַמְּלוּכָה וְהָאֵל הַקָּדוֹשׁ.

30
T-S 8H24.5

31
המשפט שלפני החתימה מבוסס על מזמור צד יח.

32
מזמור יט טו.

33
נחמיה ט ו-ח.

34
בכתב היד יש טעות של הסופר (שכנראה היה עיף או לא מרוכז) שכתב "לעשות רצונך כרצונך".

35
חידושי רשב"א על ברכות י"א ע"א

Green Line