Bet Midrash Virtuali

בית המדרש הוירטואלי

של כנסת הרבנים בישראל


חוג לימוד השקפה דתית




השקפה דתית מסורתית (קונסרבטיבית)

מאת הרב שמחה רוט, הרצליה

הודעת מבוא


סדרת מאמרים זו אינה מתיימרת להיות ההשקפה "הרשמית" של היהדות המסורתית (קונסרבטיבית). זוהי נקודת מבט אישית של הרב המסוים הזה ועל הקוראים לזכור זאת תמיד. ולמרות זאת, אני מקווה שאפילו נקודות שעליהן הקוראים עלולים לחלוק תספקנה להם הזדמנות למחשבה ולהערכה.


חלק ב'
אלוהים

עבור הרבה יהודים חושבים בימינו האמונה באלוהים מהווה בעיה. אם לא נפתור את הבעיה הזו לא נוכל להמשיך הלאה, שהרי, כפי שאמר רמב"ם בתחילת חיבורו ההלכתי הגדול, משנה תורה [הלכות יסודי התורה פ"א ה"ו] על אמונה באלוהים:

זהו העיקר הגדול שהכל תלוי בו.

באופן בסיסי אפשר לחלק את היהודים החושבים לארבע קבוצות:

לימודנו כאן לא יטפל בשתי הקבוצות הראשונות: אלה השייכים לקבוצה הראשונה, בעלי אמונה מסורתית באלוהים, אינם רואים את עצמם זקוקים לעזרתנו; ואלה השייכים לקבוצה השניה, אלה שאינם מאמינים באלוהים כלל ועיקר, אינם מבקשים עזרה. בשני המקרים האלו השאלה שעומדת על הפרק היא סיבה לאמונה: עבור המאמינים היא כבר לא רלוונטית ועבור אלו שאינם מאמינים אי אפשר להציע סיבות שיהיו מקובלות עליהם, כי מה שהם דורשים הוא 'הוכחות'.

אנתנו כאן מכוונים לבעיות שעומדות בפני אלה המשתייכים לשתי הקבוצות האחרונות. אלו אינם מחפשים סיבות לאמונה; הם מחפשים יסודות לאמונה. (להבחנה בין סיבות לאמונה ויסודות לאמונה ראו Sacred Fragments, ניל גילמן, 1989.)

יש להם, באופן בסיסי, גישה חיובית כלפי סוג כלשהו של שייכות דתית, אבל הם צריכים להיות מסוגלים להצדיקה מבחינה אינטלקטואלית. הם זקוקים לתפיסה של אלוהים שהם יכולים לקבל אינטלקטואלית ושתתן להם בסיס לשייכות דתית משמעותית.

לאדם היתה מאז ומעולם מודעות לקיומה של האלוהות, אך הבנת טבעה עברה התפתחויות. מאמונה שהאל הוא מעין רוח השוכנת בתוך חפצים, האדם (עד כמה שהוא בכלל מאמין באלוהים) התקדם עד עתה להבנה שהאלוהים הוא יחיד במינו ושאינו גשמי. רוב היהודים המודרניים שמאמינים באלוהים יקבלו, לפחות כמצות אנשים מלומדה, המשגה של האלוהים כנטול גשמיות. חושדני שרק מעטים מבינים את מלוא המשמעות של קבלת העיקרון הזה. ולכן אתחיל עם דיון על מה כוונתנו במושג 'אלוהים'.

לכל אחד יש רעיון אישי שלו על מה משמעות המלה, וההמשגה האישית הזו היא זו שיש לה השלכה ישירה על הנכונות להאמין או שלא להאמין באלוהות. כדי להאמין במשהו (או לשלול את האמונה במשהו) קודם כול יש צורך שיהיה לנו מושג מהו בעצם המשהו הזה. הדבר היחיד שחשוב הוא מה כל אחד חושב שהינו הדבר ההוא, שהרי על בסיס זה כל אחד ואחד יקבל או ישלול את הרעיון. כשהייתי צעיר היתה לי דודה-רבה (אחותה של סבתי ז"ל) שהיתה חברה מסורה במפלגה הקומוניסטית. היא האמינה שהרעיון הבסיסי של הקומוניזם הוא שהכול שייך לכולם. מאחר והיא ידעה שביהדות חסיד הוא מי שאומר 'שלי שלך ושלך שלך' [אבות ה יג], יצא מכך שהרעיונות הבסיסיים של המפלגה הקומוניסטית היו אלו שחכמי ישראל הציגו, מקדמת דנה, כדי להגדיר מיהו חסיד. ולכן היא חשבה שמן הראוי שהיא תהיה קומוניסטית אדוקה, מאחר וכך היא תהיה גם חסידה על פי היהדות.

הקבלה שלה של קומוניזם היתה תוצאה ישירה של מה שהיא חשבה שהוא קומוניזם טהור, ותמונה מנטלית אחרת של קומוניזם אולי היתה מביאה אותה למסקנות אחרות. ושמא היא היתה צריכה לקרוא את 'חוות החיות' של ג'ורג' אורוול. לרוע המזל, היא לא ידעה לקרוא באנגלית, ולמיטב ידיעתי הספר של אורוול הכמעט-קלאסי, לא תורגם לשפת-האם שלה - יידיש - שפה שבה היתה לה השכלה מושלמת!

ובכן, מתוך הסתכנות בחזרת יתר, אומר שוב: כדי להאמין במשהו (או לשלול את האמונה במשהו) קודם כול יש צורך שיהיה לנו רעיון על מהו בעצם המשהו הזה. הדבר היחיד שחשוב הוא מה כל אחד חושב שהינו המשהו ההוא, שהרי על בסיס זה כל אחד ואחד יקבל או ישלול את הרעיון.

אם אנחנו עומדים לדבר על 'אלוהים' עלינו קודם כל להגדיר את המונחים שלנו.

כשהייתי צעיר היתה תוכנית ברדיו באנגליה שבה קבוצה של מלומדים הביעו את דעותיהם על מגוון נושאים. אחד המשתתפים היה מתחיל בקביעות את דבריו המלומדים באותו אופן. לא משנה מה היה הנושא, הוא תמיד התחיל עם המילים: "הכול תלוי במה כוונתך כשאתה אומר..." כמובן, ישנם תנאים שבהם אנו יכולים לראות זאת כניסיון התחמקות מטיפול בשאלה האמיתית. אבל בתנאים אחרים אפשר שבאמת יהיה חשוב שכל המשתתפים בדיון יסכימו על פירוש המושגים והרעיונות בהם הם משתמשים.

אם אנחנו מתבקשים להביע את דעתנו מי ינצח בבחירות הבאות, זו תהיה התחמקות מעצבנת להתחיל עם "הכל תלוי במה כוונתך כשאתה אומר בחירות"; הרי ניתן להניח שכולנו יודעים מהן בחירות. ואולם, יתכן ובני שיחנו יהיו יותר סבלניים אם נתחיל עם "הכל תלוי במה כוונתך כאשר אתה אומר ינצח." אזי נוכל להסביר שבמערכת הפוליטית במדינתנו, כאשר תוצאות הבחירות צמודות (כפי שעל פי רוב קורה) יתכן שכאשר יגיע הזמן להקים קואליציה, המפלגות הקטנות יהיו המנצחות האמיתיות. לאחר הסבר כזה יתכן שמאזינינו יסכימו שיש צורך להגדיר את המושגים בהם אנו משתמשים.

יש סיבוך נוסף. רובנו מגיעים לדיון עם דעות קבועות מראש שאין מקורן נובע מהיהדות. ישנם מושגים המשותפים לכל הדתות המונותיאיסטיות (ודתות אחרות גם כן). ואולם, לא משתמע מכך שלמאמיני הדתות הללו יש הבנה דומה לגבי המשמעות של המושגים הללו. היהודים משתמשים במושגים המשותפים לדתות אחרות. לדוגמה, המילה הלועזית למקרא Bible משותפת הן לעולם היהודי והן לנוצרי. אך יש הבדל מהותי בין המקרא של היהודי ובין זה של הפרוטסטנטי האנגלו-סקסי הלבן: ההבדל הוא בתוכן, בשיוך ובסדר החשיבות - אם נזכיר רק שלושה הבדלים חשובים.

היהודי מבין במושג 'מקרא' את מה שהנוצרי מכנה 'הברית הישנה'. (אישית, אני משתדל שלא להשתמש במושג 'ברית ישנה', ומעדיף את המונח העברי 'תנ"ך', מפני שהכינוי 'ברית ישנה' טומן בחובו הבנה שאחריה באה ברית חדשה. יתר על כן, ראשי התיבות תנ"ך משמשות להזכיר לי שהמקרא היהודי מורכב משלושה רבדים: תורה נביאים וכתובים.)

אף על פי שהיהודים משתמשים באותה המילה, התוכן המדויק של 'המקרא' שונה באופן ניכר, בהתחשב באמונתו של הדובר או הכותב. הנוצרי המאמין חושב שהמקרא הוא ספר הכולל בתוכו ארבע בשורות וכמה אגרות וכן הלאה. היהודי המאמין אינו יכול אפילו לדמיין ספר כזה כחלק מהתנ"ך שלו. להבדל הזה יש גם השלכות היסטוריות: תקופת המקרא לפי היהודים מסתיימת הרבה לפני תקופת המקרא של הנוצרים!

יש גם הבדל בשיוך: לנוצרי הפונדמנטליסטי המקרא כולו (ובמיוחד מה שהוא מכנה 'הברית הישנה') הוא דבר האל בהתגלות ישירה; בעוד שמסורת יהודית עתיקה מיחסת תכונה זו רק לתורה, אין זה נכון לגבי הנביאים והכתובים.

ישנו הבדל גם בסדרי החשיבות: עבור היהודים שלושת חלקי התנ"ך מסודרים לפי סדר חשיבותם היחסי. עבור הנוצרים הסדר כמעט הפוך: החוקה הישנה (התורה) הוחלפה; הנביאים והכתובים חשובים יותר; אך כל 'הברית הישנה' מחווירה בחשיבותה והיא מובנת רק לאורה של 'הברית החדשה', לה הישנה נחשבת אם קדמונית עתיקה.

אינני מתנצל על מאמר הביניים הארוך הזה בעניין המקרא: הוא משמש להדגיש באופן נפלא את ההבדלים המהותיים שיש להשלכות של מילה זו לבני אדם מדתות ורקעים שונים. היינו יכולים להדגים את הבעיה הזו של מונחים משותפים עם מושגים אחרים, פרט 'למקרא' - 'גן עדן', 'גיהנם', 'מצוה', 'משיח', 'נביא', 'צדיק' ורבים אחרים. כך שעלינו תמיד לזכור שאנשים יכולים להיכנס לדיון עם דעות קבועות מראש שמוצאן אינו מהיהדות.

כעת אנו יכולים לחזור לדיוננו.

ברור כי השאלה 'מה כוונתך כשאתה אומר ... ?' חשובה מאוד כאשר אנו באים לדון במושג 'אלוהים'. איננו יכולים לקבל כהנחת יסוד שכל בני האדם שמשתמשים במושג הזה בשיתוף מתכוונים להביע המשגה זהה. לדוגמה, אם אחד חושב ש-'אלוהים' הוא יצור קטן וירוק שנראה משהו כמו סוס, אבל בלי זנב ועם סנפירים במקום רגלים, שחי לבדו במערה, בתחתית האוקיינוס השקט; ואם אחרת חושבת ש-'אלוהים' הוא אישיות שדומה במשהו לסבא שלה רק איכשהו הרבה יותר עצומה; ולשלישי יש אל שהוא צורה מסוימת של אנרגיה קוסמית אליה אפשר 'להתחבר' רוחנית בכל עת - אם שלושת האנשים האלו טוענים משהו על 'אלוהים' (לדוגמה, שהוא יודע הכל או שהוא נמצא בכל מקום בו זמנית) האם באמת אפשר לחשוב שהם מצהירים הצהרה משותפת?

אין הנקודה הזו מופרכת עד כמה שנוטים לחשוב: היהודי, המוסלמי והנוצרי כולם משתמשים במונח 'אלוהים' (ככינוי שם) וההנחה היא שכולם מתכוונים לציין את אותו הדבר, אבל האם כך הוא? כאשר המוסלמי שמאמין באל אחד הוגה על אלוהיו האם המשגתו תואמת את זו של הנוצרי המאמין בשילוש האלוהי? מובן שלא.

אם כן, לְמָה אנחנו, היהודים, מתכוונים במונח 'אלוהים'?

כבר הצענו שלמילה זו יכולה להיות משמעות שונה לכל אחד ואחת. יתכן ואחד רואה בעיני רוחו את האל כאיש זקן, בעל זקן ארוך ולבן, לבוש גלימה לבנה ארוכה וגולשת, יושב במלכות על כסא רם ונישא עשוי-שַׁיִשׁ במרכז מרחבי השמים, מוקף דמויות דמויי אדם בעלי כנפים בלבוש דומה (אם כי ככל הנראה ללא זקן) המרחפים סביב כס המלכות ומנגנים בנבלים. אחר יחשיב זאת כשטות וככפירה פשוטה כמשמעה. בעוד שאדם אחר יחשיב תיאור מאין זה כקריקטורה, ויעדיף שההאנשה הבוטה למדי תרוכך במידת מה. (האנשה היא השימוש במושג המתאים לבני אנוש בהקשר של דבר שאינו אנושי: "בא חמודי, אמא לביאה צריכה לרחוץ את התינוקות שלה, לצחצח את השיניים שלהם, לספר להם סיפור ולהשכיב אותם לישון; אז הגיע הזמן ללכת הביתה.")

התנ"ך עצמו - וגם התורה עצמה - אינם עקביים בנקודה זו. לפעמים האלוהים מתואר במונחים שהם בברור אנושיים: 'הוא' (האנשה בוטה שעל פי רוב בני אדם מפספסים!) רואה [בראשית א ד], מדבר [בראשית א ו], יוצא לטיול של בין הערביים [בראשית ג ח], מריח ניחוח [בראשית ח כא], ויורד לבחון [בראשית יא ה] - אם נציין רק כמה דוגמאות מהפרקים הראשונים של התורה. מצד שני, אנו מוצאים שאפילו האנשה גבוהה יותר נדחית (ראו, לדוגמה, את הציטוט מחומש דברים מספר שורות בהמשך).

ואולם, נושא אחד מופיע ברור כל כך בכל הכתבים העיקרים שאנחנו יכולים להציגו כדבר 'סמכותי', כדעה ה-'מקובלת' ולקטלג את כל האחרים כאמצעים ספרותיים. אחד הביטויים המרשימים ביותר לדעה הנושאית והסמכותית הזו נמצא בחומש דברים [ד יד-יט] (משה הוא המדבר.)

וְאֹתִי צִוָּה ה' בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים לַעֲשׂתְכֶם אֹתָם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ: פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל סָמֶל תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה: תַּבְנִית כָּל בְּהֵמָה אֲשֶׁר בָּאָרֶץ תַּבְנִית כָּל צִפּוֹר כָּנָף אֲשֶׁר תָּעוּף בַּשָּׁמָיִם: תַּבְנִית כָּל רֹמֵשׂ בָּאֲדָמָה תַּבְנִית כָּל דָּגָה אֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ: וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם...

לפי הקטע הזה, אי אפשר לתאר את האלוהים במושגים פיזיים, שהרי תיאור פיזי היה בבחינת תיאור מסולף! וודאי שרק קביעה זו לבדה מספיקה כדי להטיל ספק באחד מההמשגות של האל שתיארנו קודם. התמונה של 'איש זקן, בעל זקן ארוך ולבן, לבוש גלימה לבנה ארוכה וגולשת, יושב במלכות על כסא רם ונישא עשוי שיש במרכז מרחבי השמים' אינה יושבת בכפיפה אחת עם האיסורים שבחומש דברים. ואף על פי כן, כמה בני אדם אינם מאמינים באלוהים מפני שהאלוהים בו אינם מאמינים הוא איש זקן, בעל זקן ארוך ולבן, לבוש גלימה לבנה ארוכה וגולשות, יושב במלכות על כסא רם ונישא עשוי שיש במרכז מרחבי השמים... ?

למען הדיוק, הסיבה האמיתית לאיסור העיקש של התורה בעשית מיצג פיזי לאלוהים חייבת לנבוע מהעובדה שאין אנו יכולים לדעת איזה ייצוג בכלל יתכן. ליהדות יש רק שתי הוראות בקשר לאלוהים בתור אלוה: שהאלוהים אכן קיים ושהאלוהים אינו פיזי; כלומר, האל קיים ללא מגבלות הנובעות מגשמיות דוגמת זמן ומקום. פרט לכך אין ליהדות הוראות על האלוהים בתור אלוה. כל דבר אחר שהיהדות אומרת על אפיוניו של האלוהים הוא השאלה ומשל.

כמובן, האמצעים הספרותיים האלה השפיעו מאוד על האופן שבו אנחנו חושבים על האלוהים. מהמקרא והלאה בני האדם נעזרו בדימויים המתארים את האלוהים כמלך, כאב, כשופט, כמושיע וכך הלאה. אך אלא הם דימויים בלבד, אמצעים ספרותיים שנועדו לעזור לנו להפוך את שאינו ניתן להבנה למובן במידת מה. אם בזמן הזה הדימויים האלה כבר אינם מועילים, אם הם מפריעים להבנה, אזי ניתן להחליפם באמצעים ספרותיים מועילים יותר. וכמובן, הם יישארו אך ורק אמצעים ספרותיים ותו לא.

יש פן אחד שאין כל סיבה לדון בו: ההוראה ביהדות שהאלוהים לאמיתו של דבר אכן קיים. (בתחילת המאמר הזה קראנו לזה 'סיבה לאמונה' לעומת 'בסיס לאמונה'). אם היהדות מלמדת שהאלוהים אינו פיזי פירוש הדבר שאת האלוהים לא ניתן להעריך בכל אמצעי פיזי. אין כל תועלת לנסות ולהוכיח את קיומו של האלוהים למישהו שמתעקש על הוכחות 'מדעיות', בדיוק כפי שאין תועלת בניסיון להוכיח את קיומם של האִד (id), האֶגּוֹ (ego), הסוּפֶּראֶגּוֹ (superego) - הבלתי-מודע והקדם מודע. אין אנחנו יכולים לומר שאפשר למצוא את האיד, האגו, הסופראגו, הבלתי מודע והקדם מודע במקום מסוים שם ניתן להציגם על מנת לבלבל את כל האגנוסטים. לצורך דיוננו אנו יכולים לומר שהיהדות מלמדת ש-'אלוהים' דומה מאוד לאיד, לאגו, לסופראגו, לבלתי מודע ולקדם מודע: אנחנו יודעים שהוא שם, אבל אנחנו לא יכולים להדגים זאת בעזרת ניסויים.

אך ודאי שאין משתמע מכך שלאלו המאמינים בקיומו של אלוהים אין בסיס הגיוני המקובל על המדע לאמונה זו. בתחילת דיוננו ציינו ששורש הרעיון של אלוהים היסטורי, אך האופן שבו אנו מבינים את האל משתנה מאדם לאדם ומתקופה לתקופה. אנו יכולים להבחין בשתי גישות את העיקר שבהשגה כלשהי. עוד מההשגות המוקדמות ביותר של האדם על האל גישה אחת היתה מה שאנו מכנים כיום תאיזם (theism). גישה זו רואה את האל כאישיות המתייחסת אל העולם הזה ובעלת עניין אישי במה שנעשה בעולם.

מאז תחילת העידן המודרני במערב - למטרת הדיון הבה נאמר לפני כ-500 שנים בערך - אפשר היה להבחין בגישה אחרת אותה אנו מכנים כיום דאיזם deism. גישה זו רואה את האל כמקור הבריאה אך כלא מעורב בהתפתחות היקום, עד כמה שאנו יכולים לשפוט.

תאיזם הוא מושג שמקורו במילה היוונית לאל, θηος. דאיזם הוא מושג שמקורו במילה הלטינית לאל, deus.

הגישה הדאיסטית התפתחה כתוצאה של חקירה מדעית מודרנית: ככול שהמדע למד יותר על טבעו של היקום בכלל ועל העולם הזה בפרט, כך נראה יותר לאחדים בלתי אפשרי להמשיך להאמין באל תאיסטי - כאיש זקן בעל זקן ארוך ולבן, לבוש גלימות לבנות ארוכות וגולשות, יושב במרומים על כס מלכות עשוי שיש במרכז מרחבי השמים, המתייחס לעולם הזה ובעל עניין אישי במה שנעשה בו.

לא רק תגליות מדעיות הפכו את ההמשגה הפשוטה והמסורתית הזו ליותר ויותר קשה לבני אדם חושבים; אירועים טרגיים באכזריותם, מעשי טבח שלא יאמנו, השמדה פרועה של בני אדם על ידי בני אדם במימדים חסרי תקדים בהיסטוריה של המין האנושי גרמו לכך שיש מי שאינם יכולים בשום אופן לראות את האל כמעורב אישית במה שמתרחש בעולמנו.

ואולם, מעניין הוא שככול שהמדע לומד יותר על היקום ועל תחילתו כך המדע נראה כמצביע בכיוון של אלוהות על מנת להסביר את מקור היקום. זו לא רק ה-'הוכחה' הישנה בתורת אריסטו של ה-'המניע הראשון' שמחייבת בורא של כול שאר הדברים הקיימים שהוא בעצמו לא נברא. פרד הוייל [Fred Hoyle, 1915-2001], אחד האסטרו-פיזיקאים הגדולים ביותר בתקופה האחרונה, היה תומך נלהב של 'מודל המצב היציב', אשר יכול היה לסלק את הצורך להניח בריאה מקורית. ואולם, גילויים מאוחרים יותר הובילו לכיוון ההפוך, ו-'הנחת העבודה' של אסטרו-פיזיקאים כיום היא זו הנקראת 'המפץ הגדול' שמניחה התחלה ליקום החומרי ולפיכך היא פותחת מחדש את הדיון בעניין 'גורם מחולל'.

גלוי קרינת הרקע על ידי ארנו פנזיאס ורוברט וילסון ב-1965 היה הצעד הראשון להבנה כי בהחלט יתכן שקיום היקום והחיים בו אינו רק מקרה. שמות רבים, מכובדים מאוד, בעולם המדע המודרני הביעו דעות המצביעות ישירות וברורות לכיוון 'גורם מחולל תכליתי' ליקום ולחיים הקיימים בו. האפשרות שהחיים 'התפתחו סתם' ביקום היא כל כך בלתי סבירה עד כי מייקל טרנר, אסטרופיזיקאי ידוע באוניברסיטה של שיקאגו ובפֶרְמִילַבּ שבארה"ב, אמר על התנאים ששוררים ביקום המאפשרים את קיום החיים:

אפשר להמשיל את הדיוק הזה למי שיורה חץ מצד אחד של היקום לצידו האחר, ופוגע במטרה שקוטרה כמילימטר אחד.

אולי נבין טוב יותר מה הביא להערתו של טרנר אם ניקח בחשבון את ההצהרה הבאה מפי ד"ר דויד דויץ', מהמכון למתימטיקה באוניברסיטת אוקספורד, אנגליה:

אם נדחוף את אחד הקבועים הללו רק כמה אחוזים לכיוון אחד, הכוכבים יישרפו עד כלות תוך מיליון שנים מהיווצרותם, ואין מספיק זמן לאבולוציה. אם נדחוף אותו רק כמה אחוזים בכיוון הנגדי אז לא נוצרים שום יסודות כבדים יותר מהליום. ללא פחמן אין חיים. אין אפילו כימיה. אין שוב מורכבות בכלל. אם מישהו טוען שאינו מופתע מהתכונות המיוחדות של היקום הוא טומן את ראשו בחול. התכונות הללו הן אכן מפתיעות ובלתי סבירות.

פרד הויל, פעם אחד התומכים הנלהבים ביותר של 'מודל המצב היציב', שינה מאוחר יותר את דעותיו לכיוון ההפוך, הוא התבטא באופן אפילו יותר ברור:

פירוש בשכל ישר של העובדות מציעות שמפקח כלשהו התערב בפיזיקה, ובכימיה ובביולוגיה גם כן, וכי אין כוחות עוורים ששווה לדבר עליהם בטבע. אינני מאמין שיש פיזיקאי שבחן את העדויות אשר יוכל להימנע מלהגיע למסקנה שחוקי הפיזיקה הגרעינית עוצבו במכוון תוך יחוס חשיבות להשלכות שהם יוצרים בתוך כוכבים.

ד"ר פול דיוויס, פרופסור לפיזיקה תאורטית באוניברסיטת אדלייד שבאוסטרליה, מסכים:

הדבר המדהים באמת הוא לא שהחיים על כדור הארץ מאוזנים על חורפת סכין, אלא שהיקום כולו מאוזן על חורפת סכין, וכי אילו מי מה-'קבועים' הטבעיים היה סוטה אפילו במקצת הוא [היקום] היה לתובו ובוהו. רואים אתם שאפילו אם תפטרו את האדם כאירוע מקרי, העובדה נותרת בעינה שהיקום נראה כמותאם להמצאות חיים באופן בלתי הגיוני - כמעט מתוכנן - תוכלו לומר 'עסק יזום'. [חזרה]

יש עוד הצהרות רבות כאלה, אך חושבני שנתתי די הצורך כדי לבסס את טענתי שאלו המאמינים באלוהים (בין אם אמונתם היא תאיסטית או דאיסטית) יש להם בהחלט יסודות לאמונתם, יסודות שמקורן בדעות מדעיות מכובדות ביותר. (יסודות אלו, אך לפני 50 שנה, לא היו זמינים.)

הבה נסכם. היהדות מלמדת שאין לנו האמצעים להבנת המציאות של האל או תיאורו אפילו אם אנחנו משוכנעים שיש לנו יסודות מוצקים להנחה שהאל קיים. כל הַמְשָׂגָה בה נשתמש תהיה מטעה ורחוקה עד מאוד מן האמת לאמיתה - מפני שאין אנו יכולים לדעת את האמת בעניין טבעו של האלוהים. הקבלה מתייחסת לאלוהים כ-'אין סוף'. זה, מן ההכרח, המקרה. אין אנחנו יכולים אפילו להתחיל לדבר על מה האלוהים הוא באמת. מה שכולנו מנסים לעשות הוא לתאר כיצד אנו מדמיינים את האלוהים, כיצד אנחנו מנסים לרכז באופן כלשהו המובן לשכלנו המוגבל דבר שהוא למעשה בלתי ניתן להבנה.

יהיה זה משגה גמור לבלבל את הדימוי במציאות. אנו משתדלים באופן הטוב ביותר למצוא נוסחה שתהפוך את מה שהדעת אינה יכולה להבין למתקבל על הדעת, שכן ללא הַמְשָׂגָה לא יתכן שתהיה לכך כל השפעה על דעתנו ועל חיינו. מה שננסה לעשות כאן בהמשך לא יהיה קל או פשוט. ישנה סכנה שהקורא יחשוב שאני כותב על האלוהים, כלומר האלוהים כקיים; למעשה אכתוב על כיצד אנחנו רשאים לדמיין את האלוהים, כיצד אנו יכולים להגות את האלוהים באופן המתאים לאנשים חושבים בני זמננו. במילים אחרות, ישנה סכנה שכמה מהקוראים עלולים לחשוב שהדימוי הוא הדבר עצמו.

במבוא לאחד ממחזותיו [עגלת התפוחים, 1930], ברנארד שאו מתאר כיצד הוא פתר בעיה דומה. הוא רצה לדון ברעיון אחר, דמוקרטיה, באופן אובייקטיבי. בהבינו שבני אדם רבים יטעו לחשוב כי התאור שלו היא דעה, הוא ביקש מקהלו לחשוב כאילו הוא עומד לדבר על הים!

לכולנו יש דעות אישיות על הים ... אבל עובדות מסויימות על הים הן די עצמאיות מתחושותינו כלפיו. אם אקח כמובן מאליו שהים קיים, אין מי מכם שיסתור את דברי. אם אומר שהים לפעמים אלים בזעמו וכי אף פעם אי אפשר לסמוך עליו, ושאלו המכירים אותו יותר מכולם בוטחים בו פחות מכולם, לא תצרחו מיד שאינני מאמין בים; שאני אויב הים; שברצוני לבטל את הים ... אם אומר לכם שאינכם יכולים לנשום בים לא תקחו זאת כעלבון אישי ותשאלו אותי בהתמרמרות אם אני חושב שאתם נחותים מהדגים. ובכן, אבקש מכם להיות הגיוניים במידה שווה כאשר אספר לכם ... על דמוקרטיה ...

גם אני מבקש את סבלנותכם בבואי לכתוב על האלוהים. שכן, כמו הדמוקרטיה, על האל להיות בשבילנו הפשטה. הצהרה זו, בטוחני, תגרום לרבים להרים גבה, אבל אין צורך שזה יקרה, ומן הראוי שזה לא יקרה. הרעיון הובא באופן תמציתי על ידי אבי הפסיכואנליזה, זיגמונד פרוייד, [משה והאמונה באל אחד, 1939, עמוד 144]:

בין הציוויים בדת על פי תורת משה יש אחד בעל משמעות גדולה מאשר בתחילה נראה. זהו האיסור על יצירת דמות של האלהים, שבכוונתו ההכרח לעבוד אֵל בלתי נראה ... מן ההכרח שתהינה לכך השפעות עמוקות, שהרי הוא סימן את שיעבוד התפיסה החושית לרעיון מופשט; היה זה נצחון הרוחניות על החושים; ליתר דיוק, התכחשות אִינְסְטִינְקְטִיבִית בליווי ההשלכות הפסיכולוגיות ההכרחיות.

ההתיחסות שלנו היא לא עם כיצד תפסו בני האדם את האלוהים בעבר או כיצד כמה בני אדם מבינים את האלוהים בהווה. אנו עוסקים בחיפוש אחרי הסבר לתופעת האלוהות המקובלת על חשיבה רציונלית ואמפירית. בתחילת דיוננו אמרנו כי לאדם היתה מודעות, מאז ומתמיד, לקיום אלוהות, אך הבנתו את טבעה עבר תהליך התפתחות. מהאמונה שהאל היה רוח הטבועה בעצים ובאבנים, בני האדם התקדמו להבנה שהאלוהים הוא יחיד במינו ואינו גשמי. במאמר מאוחר יותר נראה כי לבני האדם תמיד היתה הרגשה אִינְטוּאִיטִיבִית שמעל ומעבר לעולם הזה, מעל ומעבר ליקום הפיזי שאנו רואים וחוקרים יש מציאות עצומה שנותנת לכול את המשמעות הבסיסית ביותר. איכשהו, איפה שהוא מעבר לטווח התודעה הרציונלית שלהם, בני האדם ידעו שמשהו ביקום דורש הגשמה של ערכים מסוימים: הרמוניה, רווחה, הגינות, אחווה וכיוצא באלו. הידע האינטואיטיבי הזה הוגשם ברעיון המסורתי של אלוהות. הפסיכולוג אריך פרום ['כאלים תהיו', 1966, עמודים 18-17] מסביר:

מילים ומושגים המתיחסים לתופעות הקשורות לחויה רוחנית או שכלית מתפתחות ... יחד עם האדם אשר לחוייתו הם מתיחסים. הם משתנים כאשר הוא משתנה... שמושגים ... גְדֵלִים אפשר להבין רק אם המושגים אינם מופרדים מהחוויה אותה הם הביעו. אם המושג ... מופרד מהחוויה אליה הוא מתיחס הוא מאבד את מציאותו ומשנה צורה והופך ליצירת מוחו של האדם. כך נוצרת הבדיה שכל מי שמשתמש במושג מתייחס לתשתית החוויה המונחת ביסודו. ברגע שזה קורה ... הרעיון המבטא חוויה משנה צורתו והופך לאידאולוגיה התופסת את מקום המציאות הבסיסית שבתוככי האדם החי... השיקולים הקודמים חשובים אם רוצים להבין את המושג של אלוהים... אני מאמין שהמושג של אלוהים היה הבעה מותנית היסטורית בחוויה פנימית. ביכולתי להבין לְמָה מתכוונים התנ"ך ואנשים דתיים באמת כאשר הם מדברים על אלוהים, אבל אינני שותף למושג החשיבה שלהם; אני מאמין כי המושג 'אלוהים' הותנה על ידי הימצאות מערך פוליטי-חברתי בו לראשי שבטים או מלכים הם בעלי סמכות עליונה. הערך העליון ממשג כהקבלה לסמכות העליונה בחברה.

בשלבים מוקדמים מושג האלוהות ביהדות היה מנוגד להַמְשָׂגָה אחרת: עבודת אלילים. ההבדל הבסיסי בין האלילות הפגנית והיהדות המונותאיסטית הוא טבעה של המשגת האל. האלים האלילים הם 'אדם בעלמא אך בגדול'; הם בני אדם, עם כל פגמיו, במראה אידיאלי; הם אנחנו כפי שאנו חולמים שהיינו יכולים להיות אילו רק יכולנו לטול על עצמנו יכולת כול וחיי נצח.

האל ביהדות הוא ההפך המוחלט. האלוהים הוא הדוגמה שאליה על בני האדם לנסות להגיע, יישום של הטוב ביותר שבני האדם מסוגלים לשאוף אליו. יותר מאשר האל הוא 'אדם בעלמא כתוב בגדול', על בני האדם תמיד לשאוף בכנות אמיתית להיות 'כאלוהים אך בקטן'. האל האחד ביהדות מסמל מושג שאותו יש להגשים ולא 'תכלית אליה יכסף אדם'. היהדות מבקשת להעלות את האדם אל אקטואליזציה של הערכים שאותם מיצג המושג אלוהים, משהו גדול יותר מהאדם; לאליליות היו אלים שהיו רק האדם עצמו באיצטלה נעלה.

במקרא, ספר ישעיה כולל נבואות שאותן ניתן לייחס לשלושה נביאים שונים. אחד מהם היה ישעיה המקורי שהיה פעיל ביהודה במחצית השניה של המאה השמינית לפנה"ס. השני היה פעיל בין הגולים בבבל באמצע המאה השישית לפנה"ס בערך. השלישי היה פעיל בין שבי ציון במדינת יהודה באמצע המאה החמישית לפנה"ס בערך. הנביא השני שנבואותיו נשמרות בספר ישעיה הוא מחברו של קטע נפלא בפרק מד. בפיסקה שזוהרת באמונה באל אחד בתמציתה והאיוולת השכלית של אליליות הנביא אומר (פסוק ח) בשם אלוהיו:

וְאַתֶּם עֵדָי הֲיֵשׁ אֱלוֹהַּ מִבַּלְעָדַי וְאֵין צוּר בַּל יָדָעְתִּי:

ובפסוק הבא הוא אומר על האלילים עצמם:

וְעֵדֵיהֶם הֵמָּה.

האלילם הם העדים של עובדיהם: הם העדים האילמים לאיוולות ולחולשות של עובדיהם, שהרי אינם אלא 'אדם בעלמא אך בגדול'. מאידך גיסא, בני העם היהודי מעידים על חכמתו וקדושתו של האלוהים כל זמן שהם שואפים להדביק את הרף שכך נקבע. במובן הזה האלוהים הוא האֲלָהָה של שאיפותיו הנעלות ביותר והראויות ביותר של המין האנושי

כעת יהיה קל יותר להבין את מה שאמרנו קודם:

ליהדות יש רק שתי הוראות בקשר לאלוהים בתור אלוה: שהאלוהים אכן קיים ושהאלוהים אינו פיזי; כלומר, האל קיים ללא מגבלות הנובעות מגשמיות דוגמת זמן ומקום. פרט לכך אין ליהדות הוראות על האלוהים בתור אלוה. כל דבר אחר שהיהדות אומרת על אפיוניו של האלוהים הוא השאלה ומשל. כמובן, האמצעים הספרותיים האלה השפיעו מאוד על האופן שבו אנחנו חושבים על האלוהים. מהמקרא והלאה בני האדם נעזרו בדימויים המתארים את האלוהים כמלך, כאב, כשופט, כמושיע וכך הלאה. אך אלא הם דימויים בלבד, אמצעים ספרותיים שנועדו לעזור לנו להפוך את שאינו ניתן להבנה למובן במידת מה. אם בזמן הזה הדימויים האלה כבר אינם מועילים, אם הם מפריעים להבנה, אזי ניתן להחליפם באמצעים ספרותיים מועילים יותר. וכמובן, הם יישארו אך ורק אמצעים ספרותיים ותו לא.

לאחר הבהרות אלו אנו יכולים להמשיך בדיון שלנו.

כמו האִיד (id) והאֶגּוֹ (ego) ודמוקרטיה, האל אינו בר תפיסה על ידי חושינו, אלא רק על ידי תבונתנו. יוצא איפה שבדברינו בהמשך אין אנו מנסים לתאר את האלוהים; אנו מנסים לתאר הַמְשָׂגָה של האלוהים - שזה אינו אותו הדבר. יתכן שלבני אדם אחרים יש הַמְשָׂגָה יותר מסורתית של האלוהים: זו היא זכותם וברכתם, כל עוד היא עוזרת להם להביא אל תוך חייהם את השפעת העובדה שהאלוהים קיים. מה שיש לנו לומר כאן הוא עבור אלו שמצאו שההמשגה הרווחת יותר של האלוהים אינה עוזרת באופן משמעותי.

ראינו שיש שתי גישות במקרא לשאלה כיצד להמשיג את האלוהים. האחת פילוסופית והשניה פיוטית. הראשונה מניחה שאת האלוהים אי אפשר לראות או להציג; השניה מתארת את האלוהים כמלך מלא הוד, אב אוהב, אדון שולט, שופט ישר וכך הלאה. כוונת הכתוב היא שנבין שהאלוהים אינו גשמי - שאין מה לראות, אין משהו שאפשר להציג באופן פיזי. זהו גם הנושא של רוב הפילוסופים הגדולים של ימי הביניים בכלל ושל רמב"ם בפרט, במיוחד בחיבורו 'מורה נבוכים'.

עלינו להבחין בזהירות בין תפיסתנו האינטלקטואלית את האלוהים לבין תפיסתנו הרגשית. ודאי שלא יכול להיות כל פסול בכך שבני אדם חושבים על האלוהים במושגי אנוש באופן דמיוני, בתנאי שהם יודעים אינטלקטואלית שזוהי רק תפיסה רגשית. את היחס שבין תפיסתנו הרגשית של האלוהים לתפיסתנו האינטלקטואלית ניתן להשוות לצפיה בסרט מצוייר המציג באופן מופשט והומוריסטי את המידע החדש ביותר באסטרופיזיקה. סרט כזה הוא כלי חינוכי מצוין, אלא אם כן אנחנו מתחילים להתיחס לסרט המצוייר כאל הדבר האמיתי! כאשר סרטון מציור על אסטרופיזיקה הופך לאמיתי בשבילנו (כלומר, שאנחנו מתחילים לחשוב שהכוכבים וכוכבי הלכת באמת רוקדים סביב למשמע זמריר קטן וקליט), אזי אנו יכולים לומר שאין אנחנו יודעים ולא כלום על אסטרופיזיקה. בדומה לכך, אם לדידו של אדם אלוהי ישראל הוא באמת איש זקן ומזוקן בזָקָן ארוך ולבן, לבוש גלימות לבנות ארוכות וגולשות, יושב על כס מלכות עשוי שיש במרכז מרחבי השמים, שיענה לכול משאלותינו אם רק נבקש אותן בכול מאודנו - אזי הוא יודע על האלוהים כמו שאוהבי הסרטון שלנו יודעים על אסטרופיזיקה! הוא עובד אלילים כמו שהיו בימי קדם!

שמו לב שלא אמרנו דבר חיובי על המושג של האל ביהדות: רק שללנו הַמְשָׂגָה אחת כבלתי מתקבלת אפילו במונחים מקראיים. היהדות מעולם לא התעקשה שהַמְשָׂגָה אחת מסויימת של האלוהים, של התורה או של ישראל היא היחידה שנכונה (לפחות עד שהופיעה היהדות האורתודוקסית המודרנית). באופן מסורתי, מה שתמיד קבע האם אדם נמצא בתוך התחום המקובל או לא היה גישתו של האדם למצוות ולקיומן. כל עוד אדם נראה כמקיים את המצוות הוא נחשב לחלק בלתי נפרד מהקהילה, ואף אחד לא התעניין בהשקפה הדתית שלו. לדוגמה, לרמב"ם ולישראל בן אליעזר בעל שם טוב [1760-1700] היו, כמדומני, המשגות שונות בתכלית של האלוהים (וכל אחד מהם היה כנראה מגדיר את רעהו ככופר בעיקר), אך שניהם מקובלים כגיבורים דתיים של עם ישראל כי שניהם נראו כמקיימים את המצוות.

הפילוסופים של ימי הביניים, שבשבילם לא היה הראציונאליזם מיתודה אלא השקפת-עולם, הגדירו את הקולקטיב הדתי הישראלי כחטיבה רעיונית - "קהל המאמינים" או "קהל המייחדים". אין ספק שזוהי טעות גמורה מבחינה היסטורית-אמפירית. "האמונה" היתה שנויה במחלוקת חריפה ביותר בקהל זה, וניגודים קיצוניים היו קיימים בו באינטרפרטאציה של הייחוד - ואף על פי כן לא פסק הקהל מלהיות קהל אחד. מה שיצרה היהדות בפועל היה "קהל שומרי התורה ומקיימי מצוותיה", קהל שזהותו לא נפגמה ולא נפגעה על ידי חילופי-רעיונות קיצוניים. גדולים וטובים שבאו אחרי הרמב"ם ושהתודעה ההיסטורית של היהדות הדתית מכתירה אותם בכתר של קדושים וטהורים, היו נראים בעיני הרמב"ם כעובדי עבודה זרה. [ישעיהו ליבוביץ, "מצוות מעשיות", מתוך יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל, הוצאת שוקן תשל"ו (1976)]

ליהודי הפשוט יש המשגה גשמית מאוד של האלוהות, בין אם המשגה זו היא המקור לאמונתו או לאי-אמונה שלו. עבורו או עבורה לאלוהים יש אישיות (לפחות) שאת תפקידיה העיקריים אפשר לתאר כך: להקשיב (לתפילות), לענות (לבקשות), להשתתף (בצער), לצוות (מצוות), להעניש (אי-ציות) ולהפעיל שליטה כוללת על העולם הגשמי (משום כך יש נסים) ועל ההיסטוריה. ושוב, רבים אינם מאמינים באלוהים (במיוחד לאחר השואה או כתוצאה מקריאה מתקדמת באסטרופיזיקה) כי אינם חשים שיש 'משהו שם' ש-'מקשיב, עונה, משתתף, מצווה, מעניש ומפעיל שליטה כוללת על היקום וההיסטוריה'.

אך הראייה הזו - האישית מאוד - את האלוהים אינה ההמשגה של האלוהות כפי שבסופו של דבר נוסחה בימי הביניים בתקופת השיא של היהדות הרבנית הקלאסית, שם האלוהים נתפס נטול קיום פיזי לחלוטין. פירוש הדבר שהאלוהות נתפסת כמשוללת צורה גשמית, ומחוסרת כל זיקה להשלכות של קיום פיזי כמו מקום וזמן. הצגת הדברים השיטתית ביותר של נוסחה זו היא של רמב"ם. במובן הרחב יותר, ההמשגה שלו מחלחלת לכל כתביו הנוגעים באלוהים, במיוחד במשנֵה תורה ובמורֵה נבוכים. אמת היא שלרבנים-פילוסופים של ימי הביניים היתה המשגה של האלוהים שהיתה הרבה פחות פיזית מזו שהיתה מקובלת בתקופות קדומות יותר; אך אפשר להבחין בברור בזרעים ובצמחיה הראשונית של המשגת האלוהים של רמב"ם בתנ"ך ובספרות חז"ל.

ובכן, אנו סוגרים מעגל שלם וחוזרים למקום בו התחלנו. ממש בתחילת דיוננו אמרנו:

רוב היהודים המודרניים שמאמינים באלוהים יקבלו, לפחות כמצות אנשים מלומדה, המשגה של האלוהים כנטול גשמיות. חושדני שרק מעטים מבינים את מלוא המשמעות של קבלת העיקרון הזה.

מאחר והאלוהים אינו פיזי, 'הוא' אינו אישי ואין לו תכונות אישיות כפי שמבינים אותן בני אדם. אין אנחנו יכולים לתפוס את האלוהים כקיים; אבל את האלוהים כמושג אנו בהחלט יכולים להבין בעזרת המערכת השכלית שלנו. במובן מאוד אצילי אנחנו יכולים לומר שרק המוח האנושי מסוגל לתפוס את האלוהות. ישות שאין לה מציאות פיזית, אך בכל זאת אמיתית ביותר, אפשר, לעתים קרובות, לתפוס מהאופן בו בני אדם מגיבים לקיומה. דמוקרטיה, אהבת מולדת, אהבה, שנאה, בגידה, אושר, מצוקה אינם ישויות פיזיות אותן ניתן לנתח במעבדה או להוכיח את קיומן באופן 'מדעי'. ואף-על-פי-כן, אין מי שמפקפק בכך שקיים דבר כמו אהבה, שהרי היא מפגינה את קיומה בהתנהגותנו. אנחנו בעלי תבונה מספקת כדי להבין שהאהבה קיימת 'בלב', שאהבת מולדת קיימת 'בחזה', וכן הלאה. בדומה לכך, הרעיון-של-אלהים 'קיים' במערכת השכלית של האדם.

כמובן, האנלוגיה שלי ממש לא מושלמת. ראשית יש לציין שזהו 'הרעיון-של-אלוהים' שקיים במערכת השכלית האנושית ולא האלוהים; שנית, אהבה ושנאה, וכיוצא בהן, הן רגשות, וככאלו הן נוצרות בתוכנו ועל ידנו בעוד שהאלוהים רק נגלה בהשגות שלנו. אך אני מאמין שהאנלוגיות בהן השתמשנו מקילות עלינו את המשגת האלוהות. ואולם, הנקודה החשובה ביותר היא שבאופן יחסי אין חשיבות להגדיר מה האלוהים באמת (ובכל מקרה, כפי שכבר ציינו, זה דבר בלתי אפשרי): האלוהים קיים בעצם כאשר קיומו מתגלה ביקום כמקרוקוסמוס ובהתנהגות שלנו כמיקרוקוסמוס.

כבר התייחסנו להתגלויות של האלוהות במקרוקוסמוס (ראו הערותיהם של Turner, Hoyle ואחרים שאת דבריהם הבאנו לעיל. עד כמה שהדבר נוגע במין האנושי, שנתפס כמיקרוקוסמוס, למטרות מעשיות אפשר לתאר את האלוהים כהנחה שיוצרת ומגדירה את התנהגותנו המוסרית.

יש בני אדם הנמנעים מלעשות דבר רע מתוך פחד שהרשויות יתפסו אותם ויעמידו אותם לדין. במקרה שלהם דמות השוטר היא 'ההנחה שיוצרת ומגדירה את התנהגותם'. אחרים יעשו את 'הדבר הנכון' כדי שלא לאבד את מעמדם בין חבריהם ויקירהם. במקרה שלהם מעמד חברתי הוא 'ההנחה שיוצרת ומגדירה את התנהגותם'. ואולם, האלוהים מייצג את 'הדבר הנכון' לשמו - לעשות את מה שנכון (או להימנע מלעשות את הדבר הלא נכון) רק משום שנכון לעשות כן. חכמי המדרש רמזו על רעיון כזה כאשר הם אילתרו בנועזות על הפסוק בישעיה מג י שכבר הבאנו בדיון זה. הפסוק המקורי הוא:

אַתֶּם עֵדַי נְאֻם ה'

הפיתוח של החכמים [פסיקתא דרב כהנא י"ב ו'] של הפסוק הזה מופיע כך:

אם אתם עדי נאם ה' אני אל; ואם אין אתם עדי כביכול אין אני ה'.

אולי יורשה לי להביא עוד אנלוגיה לא מושלמת. הבה נדמיין שאדון נבון מאוד מעידן האורוּת של המאה השמונה עשרה, שלפתע מועבר באמצעות נס מדע בדיוני אל זמננו. הוא רואה בחדר המגורים שלנו טלויזיה ושואל מה זה. אנחנו מסבירים שעל המרקע יוכל לראות ולשמוע אנשים מדברים וזזים בזמן אמת, עושים את מה שהם במקרה עושים. הוא ספקני. ההגיון אומר לו שאי אפשר לשים אנשים לחלל קטן כמו מקלט טלויזיה. אנחנו אומרים לו שאנחנו רציניים, ושהוא יגלה שכך באמת הם פני הדברים אם ילחץ על הכפתור וישב לצפות! תבונתו למעשה עובדת כעת נגד ההוכחה. הוא כל כך חושד עד שאנחנו נכנסים למצב של הפסד לכאן ולכאן. "קודם תוכיחו לי שזה אפשרי, אחר כך אלחץ על הכפתור." אנחנו מנסים להסביר שנפלאות התקשורת האלקטרונית למרחקים סבוכות מכדי שהאדם הפשוט יוכל להבינם בעצמו, כל שכן שיוכל להסבירם לאחרים - אך אין בכך כדי למנוע מאתנו את הצפיה ואת ההנאה שבטלויזיה. אך האורח שלנו נחוש: "קודם תוכיחו שהדבר אפשרי ואחר כך אלחץ על הכפתור." למרבה הצער, כאן האנלוגיה מתפוררת, מאחר ואנו יכולים לשכנע אותו אם פשוט נדליק את הטלויזיה. אין אנחנו יכולים להדליק את האלוהים בשביל הספקן כי אנו צריכים להגות או לחוות את האל, והספקן מחפש (או לא מחפש) משהו אחר.

אם האלוהים אינו גשמי, ויוצא איפה שאינו אישי, אנו נאלצים להשתמש במושגים כמו 'כוח', 'תהליך' או 'עצמה' כדי לתאר את האופן שבו אנחנו יכולים להמשיג את האלוהי, אם כי באופן גמגמני. אבל יתכן ומינוחים כאלה יעוררו דחיה אצל בני אדם - אף-על-פי שיש הבטים בקיומנו אנו, בני האדם, שניתן לתאר במונחים דומים.

פילוסוף מודרני אחד ביהדות שנאבק בבעיה זו הוא מרדכי מנחם קפלן ז"ל.

מרדכי מנחם קפלן (1983-1881) היה אחד מהוגי הדעות הדתיים המשפיעים ביותר בתקופה המודרנית. משנת 1909 ובמשך 50 שנה (!) קפלן לימד בבית המדרש לרבנים בניו יורק והשפיע על מחשבתם של כמה דורות של רבנים צעירים. הוא הגה יהדות הומניסטית, נטולת כל מרכיב על-טבעי, תרבות יותר מאשר דת. (היה זה קפלן שהגדיר את היהדות כ-'תרבות דתית מתפתחת'.) כאשר דעותיו התפלגו יותר מדי ולא יכלו לשכון בשלום בכפיפה אחת עם התנועה המסורתית, הוא יסד את התנועה ליהדות מתחדשת. כתביו החשובים ביותר הם Judaism As A Civilization (1934) ו-The Meaning of God in Modern Jewish Religion (1937).

אנחנו מביאים כאן ציטוטים משתים מכתביו: Judaism as a Civilization (1934) ו-The Religion of Ethical Nationhood (1970). הציטטות נרחבות ללא בושה וערוכות ומסודרות באופן שיתן תמונה ברורה של רעיונותיו של קפלן. אין להבין מהעובדה שאני מביא את קפלן בהרחבה שאני חסיד של הפילוסופיה שלו באופן כללי. חושדני שעמוק מאוד בנשמה ישנו הבדל מהותי בין המשגת האלוהים שלו לבין זו שלי - שאותו אני מנסה בגמגמנות להבהיר כאן. אולי ההבדל העיקרי ביותר (והמהותי ביותר) הוא שקפלן מתכוון להציג דעה של אלוהים 'כמות שהוא', בעוד שאני חוזר ואומר כאן שוב שאני מאמין שהיהדות מלמדת שזה דבר בלתי אפשרי. אני משתמש ברעיונותיו של קפלן כדי להציג דרך לכיוון ליצירת המשגה של האלוהים שתהיה בעלת משמעות לאדם המלומד המודרני. הציטטות שאני מביא כאן בהחלט עוזרות, אני מקווה, להבהיר חלק מהרעיונות.

הגישה למציאות המאפיינת את החשיבה המודרנית הפכה את הדיכוטומיה של הטבעי והעל-טבעי ללא רלוונטי. הנטיה כיום היא להגדיל את המושג של טבעי כדי שיוכל לכלול גם את 'ההבט הנוסף' של המציאות שנקודת מבט מסורתית אכן חשה אך לא הבינה לעומקו. האדם הגיע להבנה בהביטו במציאות בכללותה שהוא עצמו אינו נמצא מחוץ למציאות. הוא מבין כעת שהקשר ההדדי, מקור התודעה שלו את האלוהות, פועלת מתוכו, לא פחות מאשר מחוצה לו. ישנו רק יקום אחד שבו קיימים הן האדם והן האלוהים. מה שמכונים חוקי הטבע מייצגים את אופן התפקוד האימננטי של האלוהים. היסוד של יצירתיות, שאינו מוסבר על ידי מה שמכונים חוקי הטבע, ושמצביע על האופי האורגני של היקום או של חייו כמכלול, נותן לנו רמז לתפקודו הנשגב של האלוהים.

האל הוא החיים של היקום, אימננטי בכך שכל חלק פועל על כל חלק אחר, ונשגב בכך שהמכלול פועל על כל חלק וחלק. כיצד יבנה מחדש האדם המודרני את ההמשגה המסורתית של האלוהים? לא במיסטיקה ולא ברציונל, אלא באמצעות החוויה הרגשית של אחריות אנו יכולים להיות מודעים לקיומו ...

התהליך הקוסמי של יחסי גומלין כלל-עולמיים שמחוץ לשכל האנושי הופך להיות אלוהים רק כאשר חווים אותו כתְּלוּת הדדית קוסמית, ובעולם האנושי, כאחריות מוסרית. לא המוסכמה החברתית היא שמדרבנת את יכולתו [של האדם[ להבחין בין טוב לבין רע אלא כוח כלשהו שנעלה ממנה. יתר על כן, הכוח ההוא או קולו של האלוהים מובנה בתוך האדם עצמו וכמו כן גם ביקום; הוא מובנה בסדר של היקום. המצפון הוא מאמץ משכיל מודע למחצה לחוות אלוהות, מבלי להסתייע במושגים אַנְתְּרוֹפּוֹמוֹרְפִים, בטענות רציונליות או בהתלהבות מיסטית - בתנאי, כמובן, שהחוויה באה מתוך דרישה לצדק, חופש ושיתוף פעולה.

עד כמה שיש לה קשר ישיר לשאיפת האדם לישועה או הגשמה עצמית, באופן כללי מתיחסים לאישיות כאל נשמה. הנשמה היא התוסף היצירתי בטבע האדם, כשם שהאלוהים הוא התוסף היצירתי בטבע בשלמותו.

לי נראה שקפלן מציג שלוש נקודות עקריות.

ראשית, שאפשר להמשיג את האלוהים ככוח הטבוע ביקום (ב-'קוסמוס'), כוח המובע כ-'חוקי הפיזיקה' אשר מיצגים את הפעולות הנובעות מתיפקוד האל המובנה בתוך היקום. זוכרני שפעם קראתי מימרא המיוחסת לאלברט אינשטיין; מאחר ולא הצלחתי לאתר את מקורה אני משער שאלו דברי אגדה. לפי הדיווח הזה, בכל פעם שהפיזיקאי הדגול קיבל תובנה חדשה על מנגנון הפועל ביקום הוא היה אומר לעצמו, 'אה! אז ככה אלוהים עושה את זה!'

בעוד שגישה כזו משקפת את הגבולות החוקיים של מדעי הפיזיקה באופן ראוי להערכה, אין בכך די מבחינה מטפיזית. אין די בכך שבאופן פשוט נסביר את מנגנוני היקום. אין די בידיעה הפשוטה שמשהו קיים או כיצד הוא קיים; אנחנו גם רוצים לדעת מדוע הדבר קיים - למה הוא קיים בכלל, כיצד נוצר, למה הגיע לכדי קיום? נראה כי יש דחף יצירתי הפועל ביקום.

אציג כאן דוגמה. רוב הספרים על 'מוצא' מסבירים שהחיים על כוכב הלכת הזה התחילו דרכם באמצעות חומצות אמינו במים הקדמוניים ואשר הופעלו בדרך כלשהי על ידי זרם חשמל (קרוב לודאי על ידי ברק בזמן סופה חשמלית) - תהליך ששוכפל במעבדה. יש כאן נסיון להסביר כיצד. אין כאן לא דבר ולא חצי דבר על מדוע. איזה כוח פועל ביקום וגורם לדברים שיגיעו לכדי קיום? ואם כך, איזה כוח פעל כדי שהיקום עצמו יווצר? אם נקבל את דעתם של פיזיקאים מודרניים ידועים כדוגמת מייקל טרנר, אין אנו יכולים ליחס את ה-מדוע למקריות מוחלטת. עלינו לזכור את הצהרתו של טרנר בעניין התנאים השוררים ביקום ואשר מאפשרים את המצאות החיים בו:

אפשר להמשיל את הדיוק הזה למי שיורה חץ מצד אחד של היקום לצידו האחר, ופוגע במטרה שקוטרה כמילימטר אחד.

ובכן, קפלן אומר שהמושג שבו אנו משתמשים לזהות את הדחף היצירתי הזה הפועל ביקום הוא אלוהים.

ברצוני לצטט, שוב באריכות, ממאמר של ארתור גרין, Seek My Face, Speak My Name, A contemporary Jewish Theology, 1991.

אני מאמין שאין לנו ויכוח מהותי עם גישה הדוגלת באבולוציה. אך האופן שבו אנו רואים את התהליך האבולוציוני איכשהו יהיה שונה. אנו נראה באבולוציה עצמה את הגדולה שבדרמות הדתיות המדוברות בזמננו אנו. לדידנו, מקור החיים אינו תהליך עיוור. לא יעלה בשכל הדתי שאנחנו כאן, שהגענו לשלב הזה של תרבות אנושית, דרך התפתחות החיים על ידי סדרה אין סופית של תאונות וטעויות. כעת יש קולות הבאים מתוך החברה המדעית שמתחילים לומר דברים דומים לאלו שמתארים את מוצא המינים והתפתחותם כהבעה מופגנת וכגדילה של כוח פנימי אוניברסלי ...

הכוח הזה ... נראה שהוא מתואר ככוח המובנה ביקום והשוכן בתוכו. הכוח הזה טומן בחובו שאיפה למורכבות גדולה יותר, חתירה לתודעה, לביטוי עצמי מגוון יותר באין-סוף צורות החיים. אז התהליך האבולוציוני עצמו הוא ההכרזה העצמית המהוססת, המסובכת והנאבקת של כוח כזה, מקור לקיום שנמצא בתוך כל צורות החיים השונות ...

כאן יהיה לנו חזון אבולוציוני חדש שיחליף את המאבק האין סופי של יצורים יחידים ומינים אחד כנגד האחר. חזון אבולוציוני מחודש כזה יסביר את ההופעה המתמשכת של צורות חיים רמות יותר ומודעות יותר כעדות למאבק להבעה עצמית של עצמיות היקום. התהליך יראה כהצלחה עולה יותר מאשר רק התוצאה של הישרדות המוכשרים ביותר. במילים אחרות, אנו מכירים בכך שסיפור בראשית חדש מופיע בחברה שלנו, במאה שלנו. הסיפור הזה מתחיל במקור החומר ממש, הוא מתחיל עם חורים שחורים וקוורקים. הוא ממשיך בהתחלת הצומח, בעלי החיים והאדם ויורד עד למקורות תרבויות האדם.

הנקודה השלישית שקפלן מביא היא שניתן לדמות את היחס של הכוח המובנה ביקום ליקום עצמו באופן דומה ליחס שבין הנשמה לאדם עצמו. ננסה לפתח את הרעיון האחרון הזה במונחים פשוטים יותר. אנו, בני האדם, מורכבים באופן פיזי מחומרים כימיים ביחסים מסוימים הפועלים יחד כדי ליצור את המבנה הפיזי שלנו. במובן הפיזי אנחנו רק מזג של חומרים כימיים. אף-על-פי-כן, אם היינו לוקחים במעבדה את כל החומרים במידות הנכונות ובמצבים הנכונים עדיין לא היינו יכולים ליצור אדם אמיתי. משהו (שאינו מתחבא איפה שהוא ב-DNA) חסר, משהו שהופך את גופנו מתהליך מכני לאישיות משולבת. המשהו הזה אינו פיזי, אבל הוא מה שקושר את כל השאר יחד וגורם לו לעבוד, שהופך אותנו ל-'אנחנו'. אין זו המודעות שלנו, אין זו יכולת החשיבה שלנו וגם (יסלח לנו קפלן) אין זו האישיות שלנו. זה משהו אחר, משהו נוסף, משהו כמו ניצוץ שמדליק את כל המערכת, ניצוץ החיים ממש, משהו שהוא הביטוי המעשי לדחף היצירתי שהזכרנו קודם. באופן מסורתי, אנו קוראים ל-'משהו' הזה נשמה. בדיוק כמו שיש 'משהו' נוסף בנו, כך קפלן רואה שכלל היקום הפיזי מגיע לכדי שילוב על ידי 'משהו' נוסף שהופך אותו למלוכד. לְמָה שאנחנו קוראים אצל בני האדם 'נשמה', ביקום קפלן מכנה 'אלוהים'.

ההמשגה הזו טבעית ליהדות, היא אינה דבר שקפלן או הכותב הנוכחי מנסים לאלץ אותה לקבל; הכוונה היא רק להציג אותה במושגים שהולמים את הידע וההבנה המודרניים.

ישנם שני כינויים ששימשו את המקורות היהודיים כדי להתיחס לאלוהות מימי בראשית ממש: בעברית הם השם המפורש, שילוב של ארבע אותיות שבימינו מבטאים אותו 'אדוני', והמלה 'אלוהים'. במקור, בעברית, השם המפורש היה שילוב של ארבע אותיות שדרך הגייתם המקורית אבד ללא שוב. שלוש האותיות האחרונות באות מהצורה הקדומה ביותר של השורש העברי ה-ו-ה שפרושו להיות קיים, והאות הראשונה היא תחילית המציינת זמן ומגדר. הסכמת הדעות היא שפרוש השם המפורש הוא משהו כמו זה שגורם להיות, מביא לידי קיום, מכניס לקיום. המלה אלוהים, שהיא הגדלה של הצורה אֵל, שגם היא מופיע דרך קבע במקורות, באה מהשורש העברי שפרושו כוח או יכולת.

דוגמה אחת תספיק.

כאשר לבן, בוער בזעם צדקני, משיג בסופו של דבר את חתנו-אחיינו, יעקב, הוא מוכיח אותו על האופן החשאי שבו הוא אסף את משפחתו וברח כמו גנב בלילה. אפשר לקרוא את כל הסיפור בבראשית, פרק לא. אך מה שמעניין אותנו כאן הוא שבפסוק כט לבן מאיים על יעקב:

יֶשׁ לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע.

הוא משתמש במלה אֵל במובן הקדמוני שלה - יש לי הכוח לעשות לכם רע.

כך שכאשר אנחנו מזכירים את האלוהים כ-אדונָי כוונתנו האמיתית היא שהמושג מייצג לשכלנו את

התפקוד ביקום של התהליך היצירתי האין-סופי שמוציא סדר מתוך התוהו וטוב מתוך רע; הכוח בטבע ובמין האנושי שמביא להגשמתם (ישועתם) העצמית של בני אדם ועמים ונותן תכלית ומשמעות לעצם קיומם; הכוח שמבטיח את השרדות האדם, שמדרבן בהתמדה את האדם להתעלות על עצמו.

כולם זוכרים את קריאתם של השרפים בחזון האל על כס מלכות כפי שדימיין הנביא ישעיה [ו ג]; הנביא שומע בחזונו את המלאכים קוראים בקול:

קָדוֹשׁ! קָדוֹשׁ! קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת: מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ.

:

יש לשים לב שאין הכוונה כאן שכבודו של האלוהים ממלא את הארץ אלא כוונתו היא שהארץ ומלואה הם הם כבודו של האלוהים: מלוא כל הארץ הוא כבודו. כשאנחנו מזכירים את האלוהים כ-אלוהים כוונתנו האמיתית היא שהאל

מייצג תלות הדדית, או אחריות מוסרית המאלצת את האדם לשלוט ולכוון את מאמציו לספק את כל צרכיו מבלי לחזור למצב של עימות ומלחמה.

ההצהרה הבסיסית ביותר על המשגת האלוהות של היהודי נמצאת בפסוק מהתורה שבמהלך הדורות שימש כה-'אני מאמין' שלו:

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל! ה' אֱלֹהֵינוּ, ה' אֶחָד.

היהודי מדקלם את הנוסחה הזו פעמיים ביום בעבודת הקודש; זוהי העבודה הראשונה שהו מלמד את ילדיו הקטנים ותקוותו היא שיורשה לו לומר אותה כעבודה אחרונה לפני שהוא נפטר מהעולם הזה. רמב"ם התעקש שמה שמשתמע מהמלה העברית אחד הוא העדר גשמיות. חושבני שהוא היה מפרש את הפסוק בשפה מודרנית כך:

הקשב ישראל! האלוהים הוא הכוח האולטימטיבי; האלוהים נטול גשמיות!

(רוב היהודים המודרניים שמאמינים באלוהים יקבלו, לפחות כמצות אנשים מלומדה, המשגה של האלוהים כנטול גשמיות. חושדני שרק מעטים מבינים את מלוא המשמעות של קבלת העיקרון הזה.)

האלוהים 'קיים' בשבילנו, פועל בהסטוריה, בחיים האישיים והשיתופיים רק אם אנחנו מודעים לו; ופרוש הדבר הוא שעלינו להיות מודעים למה שלפי הבנתנו הם דרישותיו של האלוהים מאתנו מבחינת התנהגות. כשאנחנו מתעלמים מהאלוהים, כשלאלוהים אין מקום בחיינו, או גרוע מכך, כשאנחנו מחליפים את האלוהים באליל שהוא קריקטורה של האל, אנחנו יכולים לרדת לתהום שהודגמה על ידי המשטר הנאצי והשואה או מחבלים מתאבדים שה-'אלוהים' שלהם דורש מהם להרוג, להרוג ולהרוג כמה שיותר עוברי אורח חפים מפשע כדי לקדם מטרות שהן פוליטיות באופן מובהק.

אפשר לדמיין את האל ככוח משולל גשמיות, כהאנשה של היקום בכללותו הכופה עלינו את מצות 'עשה' המוחלטת.

עֲשֹׂה תַּעֲשֶׂה את אשר נכון באופן מוחלט ואוניברסלי, הנכון שאינו יחסי אלא מוחלט; ועליך להרגיש שאתה מחוייב לו ובעדו באופן מוחלט.

ההכרה האוניברסלית של מצות העשה זו, הרעיון הזה של צדק אוניברסלי, של תלות הדדית כלל עולמית, היא בשבילי אחד הסימנים הוודאיים לקיומו של האלהים - באמת, לא רק כרעיון של שכלתנות אנושית. הכל יודעים, עמוק בפנים בלב ליבם, שיש דברים מסוימים שהם 'רעים'. המומחה לחוק ומשפט האמריקני, הפרופסור אדמונד קאן [The Consumers of Injustice, 1959 הרצאת קַלֶּן בבי"ס החדש למחקר חברתי, ארה"ב] ודאי צדק כשהעדיף להניח שלכולנו יש 'חוש לאי-צדק' משותף יותר מאשר חוש לצדק. אפילו הומניסט כל כך בלתי מתפשר באתאיזם המוצהר שלו כמו הפילוסוף הבריטי ברנרד ראסל [Notes on Philosophy, April 1960] היה צריך להודות בחוש המולד הזה לאי-צדק ומוסר, למרות שהוא היה מעדיף שלא לעשות כך:

אינני יכול לראות כיצד להפריך את הטענות לסוביקטיביות של ערכים מוסריים, אבל אני מוצא שאינני מסוגל להאמין שכל מה שרע באכזריות מופקרת הוא שהוא אינו לרוחי.

אם הוגה הדעות הדגול לא היה מכור כל כך לאתאיזם שלו שמא היה מסוגל לראות בתפיסה חובקת כול של אי-צדק ציון לאלוהות ומצות העשה המוחלטת שלה. (בהתיחס למטרה של מצות העשה הגדולה ורבת החשיבות הזו, הבה נאמר, בשלב זה בדיונים, רק זאת: שהיא מתיחסת להעלאה שלנו מהיותנו חיות אנושיות בלבד והפיכתנו לבני אנוש אמיתיים. אנחנו נחזור לשאלה זו במאמר אחר.)

הדילמה של האדם המודרני היא שהוא מתוחכם מדי מכדי להאמין באל אישי, אך אינו מתוחכם דיו להמשיג למעשה אל שאינו גשמי באמת ובתמים. היטב אני זוכר את ההערה המלגלגת של האדם הראשון ששוגר לחלל, כשדיווח לבקרה הקרקעית שאין הוא רואה דבר כלשהו אלוהי בחלל. ברור שההערה נועדה להצדיק את העמדה האתאיסטית של ברית המועצות דאז. רב-סרן יורי גגארין עדיין חשב על האלוהים בו הוא לא מאמין כעל

איש זקן, בעל זקן ארוך ולבן, לבוש גלימה לבנה ארוכה וגולשת, יושב במלכות על כסא רם ונישא עשוי-שַׁיִשׁ במרכז מרחבי השמים, מוקף דמויות דמויי אדם בעלי כנפים בלבוש דומה (אם כי ככל הנראה ללא זקן) המרחפים סביב כס המלכות ומנגנים בנבלים.

אך אם גגארין היה ממשיג את האלהים במונחים הדומים לאלו שהצענו קודם, הוא היה מבין שהאלהים נימצא אתו ממש, בתוך החללית שלו. אין עיוור כמי שלא רוצה לראות! הכוח הזה הוא חלק בלתי נפרד מעצם היצירתיות של האדם שאיפשרה את שיגור הרב-סרן לחלל! הכוח הזה הוא חלק בלתי נפרד מהחוקים של היקום הפיזי שמאפשרים את קיום המדע.

קבלת ההמשגה הזו של האלוהות יכולה לפטור בעיה שכלתנית עבור בני אדם רבים, אך היא גם יוצרת בעיה אסתטית. האדם כיום אינו מסוגל להאמין באל אישי, כי הידע המדעי שלו לא יתיר לו אמונה כזו; אך הוא גם לא יכול לסגוד לסמל. כיצד אפשר לסגוד לרעיון המיצג את 'התפקוד ביקום של התהליך היצירתי האין-סופי' או 'הכוח בטבע ובמין האנושי שמביא להגשמתם העצמית של בני אדם'? מצד שני, אם אנו משוכנעים באופן שכלתני שחובה עלינו להמשיג את האלוהות כ-'הכוח שמבטיח את השרדות האדם, שמדרבן בהתמדה את האדם להתעלות על עצמו', איך אפשר להמשיך את טקסי הפולחן לאלוהות במונחים המבוססים כמעט לחלוטין על המשגה אישית?

יתר על כן, כשהאלוהים מומשג כ-"היקום בכללותו הכופה עלינו את מצות 'עשה' שלו המוחלטת", איזה קשר יהיה להמשגה כזו עם דקויות הפולחן? בנקודה זו הייתי מציע שהפתרון חייב להימצא בהכרה שלנו שיש דיכוטומיה בין המשגה פילוסופית ושכלתנית מצד אחד והשימוש בדימויים ושירה בפולחן מצד שני. אנחנו נחזור לעניין הזה בדיוננו על תפילה ועבודת הקודש בכלל.

אם אהיה כן לחלוטין, אינני חושב שהבעיה האמיתית של האדם המודרני לגבי האלוהים היא פילוסופית ביסודה. כיצד ממשיגים את האל פחות חשוב מהאופן בו אנו מתנהגים. (ואומנם, כיצד עובדים את האל הרבה פחות חשוב מהאופן בו אנו מתנהגים!) החכם התלמודי הגדול, רב הונא, מתיחס לפסוק בספר ירמיה טז יא ומוסיף את הערתו [איכה רבה, מבוא, ב]:

וְאֹתִי עָזָבוּ וְאֶת תּוֹרָתִי לֹא שָׁמָרוּ:: הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו: מתוך שהיו מתעסקין בה המאור שבה היה מחזירן למוטב.

זה בעצם אותו הדבר שברנארד שאו צוטט באומרו בחלק א', שאם אתה רוצה לדעת במה אדם מאמין באמת, אל תשאל אותו לאני מאמין שלו - התבונן במה שהוא למעשה עושה. אני מניח שמה שאני אומר לאמיתו של דבר הוא שאם מישהו מתנהג בהתאם לתכתיבי המסורת היהודית למעשה הוא מאמין או היא מאמינה באלוהים אפילו אם הם חושבים לעצמם שהם אתאיסטים! ולהפך, אם מישהו אינו מקיים את הדרישות העיקריות של המסורת היהודית בהחלט יתכן שהוא אתאיסט אפילו אם הוא טוען שהוא מאמין באלהים. בשני המקרים, 'את אמונותיו של האדם אפשר לברר, לא מהאני מאמין שלו, אלא מההנחות שעל-פיהן הוא פועל דרך קבע.'