Bet Midrash Virtuali

בית המדרש הוירטואלי

של כנסת הרבנים בישראל


חוג לימוד השקפה דתית




השקפה דתית מסורתית (קונסרבטיבית)

מאת הרב שמחה רוט, הרצליה

הודעת מבוא


סדרת המאמרים הזו אינה טוענת להיות ההשקפה "הרשמית" של היהדות המסורתית (קונסרבטיבית). זוהי נקודת מבט אישית של הרב המסוים הזה ועל הקוראים לזכור זאת תמיד. ולמרות זאת, אני מקווה שאפילו נקודות שעליהן הקוראים עלולים לחלוק תספקנה להם הזדמנות למחשבה ולהערכה.


חלק א'
רקע היסטורי

כשנעלמו השרידים האחרונים של ימי הביניים אירועים מהפכניים מסוימים בעולם המערבי סימנו את המעבר לעידן חדש, לְמה שכעת אנו מכנים זמנים מודרניים. בעיקרו של דבר היו שלוש מהפכות: המהפכה המדעית, המהפכה הטכנולוגית והמהפכה החברתית. ראשונה היתה המהפכה המדעית. מן ניקולס קופרניקוס [1534-1473], וגלילאו גלילאי [1624-1564], ובהמשך עם אייזק ניוטון [1727-1642], צ'רלס דרווין [1882-1809], זיגמונד פרויד [1939-1865], ואלברט אינשטיין [1955-1879], הידע של האדם על היקום הפיזי ועל עצמו עבר מהפכה, וכל הרעיונות שבהם החזיק קודם לכן - על האדם, על העולם ועל מקומו במערך הדברים - עברו בדיקה מחודשת קיצונית (וטראומטית).

המהפכה המדעית ילדה מהפכה שניה שהתחילה באמצע המאה ה-18 בבריטניה. מהפכה זו, שנקראה במקור המהפכה התעשייתית, יכולה כעת, במבט לאחור, להֵרָאוֹת כשלביה הראשונים של מהפכה גדולה יותר בהרבה – המהפכה הטכנולוגית.

שלישית, המהפכה האמריקנית בעולם החדש היתה הסימן הראשון של נוסחאות חדשות ליחסים פוליטיים וחברתיים בין בני אדם, ובעקבותיה המקבילה מ-'העולם הישן', בקושי שלוש עשרה שנה לאחר מכן, המהפכה הצרפתית.

מאז תחילת המאה ה-19 האדם המערבי כבר עשה כברת דרך אל העידן המודרני שלנו. המהפכה המדעית היתה מהפכה בְמה שאנו יודעים וכיצד אנו יודעים אותו; המהפכה הטכנולוגית היתה מהפכה בדרך שבה אנו מתייחסים ליקום שבו אנו קיימים ומה אנו מסוגלים לעשות בתוכו; המהפכה החברתית היתה מהפכה באופן שבו אנו מתייחסים לבני אדם שאתם אנו חיים וכיצד אנו מושלים בחברתנו.

עבור היהודים, אחת התוצאות הברורות ביותר של בוא העת החדשה היתה סוף הבידוד של היהודים מחברת הגויים, סוף ליהודי של הגטו: אמנציפציה (שחרור, שיווין זכויות). מכאן ואילך, בעולם המערבי, היהודי היה אזרח כמו כל האחרים – פחות או יותר! – עם אותן החובות ועם אותן הזכויות – פחות או יותר! ליהדות לא היתה זאת ברכה מלאה, טלית שכולה תכלת, אלא אליה וקוץ בה.

במהלך כל מאות השנים הקודמות, חייו של היהודי נשלטו לפי החוק היהודי - הלכה. כשהם חיים בקהילות סגורות, מבודדים על ידי שנאה ובוז, היהודים חיו בעולם משלהם, עולם של תורה. כל קהילה, תהיה מבודדת ככל שתהיה מהאחרות, תקיים מוסדות 'מדינה' ומדורי 'ממשל' משלה - רווחה, צדק ומשפט, חינוך, בריאות וכך הלאה; אלא שהם נקראו קופת צדקה, בית דין, 'חדר', ביקור חולים וכיוצא בהם. כל אחד ואחת בקהילה היה כפוף לאותו החוק – הלכה. לכך היו שתי תוצאות. ראשית, כל מי שסירב לקבל את מרות החוק הזה (וזה ודאי היה נדיר מאוד, כמו מרד או בגידה במדינות המערביות כיום) ודאי הבין שהתוצאה תהיה נידוי חברתי – 'גלות' מהקהילה, למעשה להיות מנותק מהמשפחה, מהחברה, מהעם ומהתרבות, ושהוא יצטרך לעמוד מעתה ואילך בפני האיבה והבוז של הגויים לבדו. כמה, אפילו מהמרדנים הגדולים ביותר, היו מוצאים את האומץ להעז ולעמוד בפני גורל כזה?

וכך סמכותה של התורה (ושל תופסי התורה - הרבנים) היתה בעצם מוכרת ומקובלת בעם. התוצאה השניה לשלטון ההלכה במהלך כל אותן מאות השנים היתה שהרבנים, שהבינו את הכוח והמחויבות שבידיהם, שמרו את ההלכה כיצור חי ומשתנה. היא הגיבה באופן קבוע לשינויים בחברה היהודית, היא התפתחה אט-אט ובבטחה יחד עם החברה שלה: קווי המתאר של החברה וההלכה היו צמודים. עלינו רק להזכיר את התקנה של רבנו גרשום [נפטר בשנת 1028] שקבעה שגירושין מותנים בהסכמת האישה, כדי להמחיש את הנקודה הזו. אפשר להזכיר עוד דוגמאות רבות.

עם האמנציפציה (שחרור, שוויון זכויות) בא הקץ ל-"דיקטטורה" של שלטון ההלכה – בין אם היתה טובה ובין אם לא. היהדות חדלה להיות תרבות דינמית של עם שהיה למעשה ריבון על עצמו: היא הפכה לדת של אזרחים יהודים. בהדרגה 'יהדות' היתה למשהו שעושים בבית ובבית הכנסת בעוד ש-'החיים הרגילים' נמשכים במקומות אחרים.

במהלך שנות המעבר, כשהיהודים במערב למדו להסתגל למצב החדש, קמו מורים ופילוסופים שהציעו פתרונים שונים. משה מנדלסון 1786-1729] היה מוביל עיקרי בתהליך, אבל היו גם אחרים. כשאנו מגיעים לרבע השני של המאה ה-19 אנו מוצאים צמיחה של פילוסופיה חדשה שבעצם שוללת מהיהדות את היבטיה התרבותיים לטובת התרבות השלטת. היא הפשיטה את היהדות ממה שנותר לה מהפן הלאומי (התקווה לשיבה לציון, כמיהה משיחית), והיא 'התאימה' את המערכת העתיקה של מצוות מעשיות (שמירת שבת, כשרות, וכו') למערכת בלתי מזיקה מנקודת המבט של הדת והתרבות השלטת במערב.

השינויים הללו התחילו בגרמניה, שבזמנה היתה אחת מהמרכזים המתורבתים ביותר בחברה המערבית. בטהובן [1827-1770] וגיתה [1832-1749] אך לא מכבר היו בקבריהם. אחד המובילים העיקריים בהתפתחות הזו היה שמואל הולדהיים [1860-1806] ובכך היה לאחד המנהיגים הרוחניים הראשונים של מה שמכונה לימים היהדות הרפורמית.

Chatam Sofer

השינויים האלה היו, כמובן, סטייה קיצונית מהתבנית המסורתית שהיהדות ידעה עד אז בגטו. סטייה קיצונית אחת מובילה בדרך כלל לסטייה נגדית. אם הולדהיים ועמיתיו עשו באלימות כזו במסורת היהודית, שומרי המסורת המבועתים אולצו לתהות היכן כל זה ייגמר. התוצאה היתה סטייה קיצונית בכיוון הנגדי. תחת הנהגתו הרוחנית של משה שרייבר [1839-1762] – מוכר יותר בכינויו 'חתם סופר' – כל התפתחות נוספת במסורת היהודית כמעט ונאסרה! לחתם סופר היתה יכולת מופלאה להחיות ביטויים עתיקים ובלי משים להטמיע בהם מובנים חדשים, וכך לעטות עליהם 'הילה' של הדרת כבוד ומראית עין של הסכמת המסורת. אחת מהמצאותיו הטיפוסיות היתה הטענה ש-'חדש אסור מן התורה'.

(תורה שבכתב מורה על טקס מיוחד שהתקיים בבית המקדש לפני שהותר לאכול בתוצרת החקלאית של הקציר על השנה הנוכחית. בחומש ויקרא [כג: ט-יד] מתואר התהליך שהתקיים בט"ז בניסן ('יום הֲבָאַת העומר'). התוצרת של הקציר החדש נקרא 'חדש'. השאלה אם האיסור שחל על התבואה החדשה עד אחרי טקס הבאת העומר ממשיך להיות תקף בתקופה שלאחר חורבן בית המקדש היא נקודת מחלוקת בתלמוד ובסמכויות הלכתיות מאוחרות יותר. ואפילו הסמכויות ההלכתיות שסוברות שהמצווה עדיין ישימה חלוקים ביניהם אם היא מדאוריתא או מדרבנן. הנסיבות המקוריות של הביטוי, שבו השתמש חתם סופר בפקחות רבה, היתה דעתם של אותן סמכויות הלכתיות שסברו ש-'חדש אסור מן התורה' – שהאיסור לאכול מתוצרת הקציר החדש עד אחרי ט"ז בניסן חל בתקופה שלאחר חורבן בית המקדש מדאוריתא (מדין תורה). תחת הסטייה החדשה הזו כל התפתחות טבעית ביהדות באה אל קיצה, והיהדות קודשה לתמיד בצורתה שמלפני החידושים של הרפורמים.)

הקודיפיקציה הגדולה האחרונה של ההלכה שלא הוכתמה בהשפעת האמנציפציה ותוצאותיה היתה השולחן ערוך של הרב יוסף קארו [1575-1488], שיצא לאור ב-[1565], ושעד כה עבר עדכונים שוטפים על ידי פירושים שנספחו לו, בעיקר במהלך המאה ה-[17]. הגיבוש הזה של השולחן ערוך ופירושיו התקבל כעת כמילה האחרונה בהלכה והועלה לדרגה של כמעט ספרות קודש, מעל ומעבר לכל החיבורים הדומים. שיטתו של החתם סופר נודעה לימים כאורתודוקסיה (שבתרגום לשפת הקודש פירושה 'להחזיק בדעות נכונות').

בעוד שהרפורמה נכנעה לחלוטין לְמַעֲרָבִיּוּת', האורתודוקסיה הקימה מתרסים נגד כל חדירה אפשרית של רפורמה. בראיה לאחור אנו יכולים לומר ששתי התגובות לאמנציפציה היו קיצוניות, ולפי כך שגויות. אם נדבר בלשון ציורית נוכל לומר שהרפורמה רצתה להעביר את הילד 'יהדות' דרך דלת הנפתחת אל ארמון ההתקבלות המערבית. לרוע המזל, 'הילד' יהדות לא התאים למידותיה של הדלת ולא יכול היה לעבור בה בקלות. במקום לנסות להרחיב את הדלת, הרפורמה החלה לעשות שמות במסורת היהודית, בכריתת אברים מהגוף החי כדי להתאימו בגודל ובצורה כך שיוכל לעבור בדלת! מאידך גיסא, האורתודוקסיה היתה מודאגת מהאפשרות של השפעה רעה של התרבות המערבית על הילד ופחדה מהדרך שבה הוא עלול לגדול אם ייחשף להשפעה חתרנית שכזו. כך שהיא עשתה צעדים לעצור את התפתחותו הטבעית, כך שלעולם לא יגדל מעבר למצבו כעת, במקום לעשות צעדים לווסת את ההשפעה האפשרית של התרבות המערבית עליו.

לשמחתנו, היו שתי התפתחויות נוספות שהיו פחות מחרידות! הראשונה קרתה כאשר שמשון רפאל הירש [1881-1808] יזם גרסה נוספת של האורתודוקסיה שסיסמתה היתה "תורה עם דרך ארץ". הגרסה הזו שמרה על איסורי האורתודוקסיה פרט לאחת: היא התירה לחסידיה לחיות בדרך חיים מערבית. נחזור להתפתחות השינה בעוד רגע.

הבה נעצור בנקודה הזו כדי לראות להיכן הגענו, מפני שתוצאות ההתפתחויות האלו מהמאה ה-19 עדיין אתנו במאה ה-21. הרפורמה היא עדיין התנועה הרפורמית, למרות שלפעמים קוראים לה יהדות ליברלית או מתקדמת. החסידים בני זמננו של האורתודוקסיה של מזרח אירופה נקראים כעת חרדים. בני זמננו שהולכים לפי 'תורה עם דרך ארץ' ידועים בישראל כדתיים.

בעשורים האחרונים ראינו התפתחות נוספת אצל החרדים בישראל. בעוד שבאופן מסורתי יהדות עדות המזרח (אסיה וצפון אפריקה) היתה מאוד ליברלית ביישום ההלכה, לרבים מרבניהם שעלו לארץ ישראל היתה התגובה לאורח החיים המודרני שמצאו בישראל דומה לזו של יהודי מזרח אירופה 150 שנה קודם לכן. ואולם, המטרה של החרדים המזרחיים, המיוצגים פוליטית על ידי מפלגת ש"ס, צמחה כתוצאה מתפיסה של ההשפלה הפוליטית והחברתית שלהן נחשפו במהלך שלושת העשורים הראשונים של המדינה. כך שיהיה נמהר לשפוט את מידת הרגש החרדי בין אילו שמגדירים עצמם כיוצאי עדות המזרח לפי היקף הייצוג הפוליטי של ש"ס בכנסת ובממשלה.

נראה שבמהלך העשורים שלאחר האמנציפציה, תרבות העולם המערבי נראתה בעיני אבותינו או כ-'תכלית אליה יכסף האדם' או כערפד מבשר רעות העומד למצוץ את דמנו - מקור חיינו. ההשקפה הראשונה היתה של הרפורמים והאורתודוקסים, שלא נחלקו ביניהם לגבי מה הגישה המתאימה למורשת אתונה ורומי, אלא לגבי הגישה המתאימה למורשת סיני וירושלים. ההשקפה השניה היתה של החרדים ששמו, מרצונם החופשי, את ירושלים במצור מפני מה שתפסו כמתקפה של אתונה ורומי. לא נראה שהיה מישהו שהתעניין לשמר את היהדות כפי שהיתה לפני האמנציפציה!

עד שבא זכריה פרנקל [1875-1801].

Zechariah Frankel

דעתו של פרנקל על היהדות היא שהיא צריכה להמשיך מחוץ לגטו כמו כשהיתה בתוכו. עלינו להמשיך את חיינו כיהודים מסורתיים, עלינו להמשיך לאהוב את תורת ישראל ולהיות נאמנים לה, ועלינו להמשיך ולהרשות למסורת שלנו להגיב בטבעיות להשפעות של הזמן והמקום, בדיוק כפי שהיה לפי האמנציפציה. הרפורמה טעתה כשנטשה חלקים נרחבים מהמורשת התרבותית שלנו כדי להידמות יותר למורשת של מישהו אחר. חיי היהודים צריכים להמשיך ולהיות מוגדרים על ידי ההלכה, כפי שתמיד היה בעבר. אבל המשך זה יהיה אפשרי רק כאשר כלל ישראל יוכלו להגיב באופן טבעי ונורמלי להשפעות של זמן ומקום. כשם שבעבר פנו לרבנים כדי לקבל את תשובת התורה לשאלות של היום, כך גם הרבנים של ההווה צריכים להבין שאי אפשר לשמור את היהדות בהקפאה, שהיא צריכה להמשיך בהתפתחות הטבעית שלה.

לרפורמים הוא המליץ על גישה יותר חיובית לערכים ולנוהגים של המסורת היהודית. לאורתודוקסים הוא המליץ על נטישה של המגבלות הלא-טבעיות שהם כפו באופן מלאכותי על התפתחות ההלכה לטובת קשת רחבה יותר של פרספקטיבה היסטורית.

שני הפרמטרים הללו של דעתו – גישה חיובית לתורה יחד עם פרספקטיבה היסטורית ביקורתית - הקנתה לגישתו את שמה: יהדות היסטורית פוזיטיבית.

למעשה, מה שפרנקל הציע היה חזרה לנורמליות! כשהיהדות ההיסטורית הפוזיטיבית חצתה את האוקיינוס האטלנטי והחלה לפרוח באדמת אמריקה היא נודעה בשם יהדות קונסרבטיבית, מאחר ואבותיה המייסדים דאגו לשמר (conserve בלעז) את היהדות המסורתית ולגרום לה להרגיש בבית בעולם החדש – בשני המובנים של הביטוי! כעת, משחזרה והכתה שורשים בארץ אבותינו, קוראים לה פשוט, לפי מה שהיא: יהדות מסורתית.

צריך לשאול שאלה חשובה מאוד. אם היהדות המסורתית היא במהותה היהדות במסורת העבר, מדוע האורתודוקסיה, רגשית, מתנגדת לה כל כך? – אפילו אם ניקח בחשבון תוקפנות טבעית שנוצרת ממחלוקת. ככלות הכל, האם האורתודוקסיה לא צריכה להיות שמחה מכך שהיהדות המסורתית תומכת בתהליך ההלכתי? כדי להבין את השוני בין שתי השיטות – היהדות המסורתית והאורתודוקסית – עלינו לזכור שתי נקודות שכבר הבהרנו: ראשית, הבעיה שהביאה להתפצלות היהדות לזרמים שונים היתה המצב של היהודים במערב אל מול התרבות המערבית לאחר האמנציפציה. שנית, האורתודוקסיה נוסדה על הפילוסופיה שהיתה דחייה של פתרון מובן מאליו: חדש אסור מן התורה.

הבה נסביר. שלוש המהפכות במערב השפיעו (ועדיין משפיעות!) עמוקות על היהדות. כבר ציינו שהמהפכה המדעית יצרה שינויים מרחיקי לכת במה שאנו יודעים וכיצד אנו יודעים זאת; המהפכה הטכנולוגית שינתה לגמרי את התפיסה המושגית שלנו את היקום שבו אנו חיים ואת הגבולות של מה שאנו מסוגלים לעשות בתוכו; המהפכה החברתית היא מהפכה בדרך שבה אנו מתייחסים לבני האדם שאתם אנו חיים ובאופן שבו אנו מנהלים את חברתנו.

הבה נדון קודם במהפכה המדעית. לא זו בלבד שאנו יודעים דברים שלא ידענו קודם אלא כל צורת החשיבה שלנו והאופן בו אנו צוברים ומעריכים מידע וידע השתנו. וזה נכון לא רק לגבי מה שרגיל להיחשב כמדע - ביולוגיה, כימיה ופיזיקה - אלא בכל תחום שבו כרוכה הערכה של ידע שנצבר. זה כולל את הידע שלנו על יהדות כתופעה היסטורית ופילוסופית: ואכן, במאה ה-19 בגרמניה התפתח מה שאנו יכולים לכנות "מדע היהדות" או "לימודי היהדות".

יתר על כן, ההתפתחויות העצומות במהלך מאתיים השנים האחרונות של הבנת האנושות כיצד היקום הפיזי מתפקד דורשת מאתנו לחזור ולבדוק באופן קבוע איך עלינו להבין את הוראות התורה – על אלוהים, לדוגמה. האלוהים כפי שהובן לפני המהפכה המדעית לא יכול להיות האלוהים כפי שהוא מובן מאז! אנו יודעים, לדוגמה, שאין השמש זורחת בכל בוקר מחדש מפני שאלוהים אומר 'קומי ועשי זאת שוב!' ואם הבנתנו את האלוהים צריכה להשתנות, אזי הבנתנו את 'האלוהים כמקור התורה והמצוות' צריכה להשתנות גם כן. לא רק שהיהדות המסורתית אינה מפחדת לבחון שאלות מאין אלו, אלא היא דורשת זאת מאתנו. כשהעובדות הידועות לנו משתנות, הבנתנו צריכה להשתנות איתן: רק הנאמנות הכוללת שלנו לתורה אין עליה עוררין, שהיא תרבותנו הטבעית. האורתודוקסיה המודרנית (חדש אסור מן התורה) אינה רואה בעין יפה ידע חילוני. היהדות שלפני האמנציפציה היתה רואה ידע זה בעין טובה. (האם האלוהים של רמב"ם [1204-1135] הרציונליסט הגדול, אותו האלוהים של הבעש"ט [1760-1700], מייסד תנועת החסידות?)

הדבר נכון גם לגבי המהפכה הטכנולוגית. היהדות בימינו צריכה לענות באומץ לב על שאלות כגון כיצד מנהלים מדינה מודרנית, דמוקרטית בשבת. כמובן שמדינת ישראל ממשיכה 'לתפקד' בשבת, אבל זה בגלל שהיהודים החילוניים מוכנים להיות 'גוי של שבת' – ברפואה, במשטרה, בחברת החשמל, ברשויות התעופה, ברשות השידור וכן הלאה.

'גוי של שבת' הוא מונח שמקורו ביידיש. הכוונה היא לאדם שאינו יהודי שעושה בשבת בשביל יהודים מלאכות מסוימות שליהודים שומרי מצוות אסור לעשות בעצמם. (ההלכה אוסרת במפורש לבקש מגוי לעשות בשביל יהודים דבר שאם היה נעשה על ידי היהודים בשבת היה בגדר חילול שבת. ובכל זאת הומצאו הרבה דרכים ערמומיות לעקוף את האיסור הזה).

כיצד צריך לשמור שבת במדינה יהודית בעידן הטכנולוגי? בעניין אחר, מספר התחומים בהם יכולות האדם עברו בהרבה את ההלכה המתעדכנת עצום. לדוגמה, מה בדבר השתלת אברים או הגינום האנושי?

והבה לא נשכח את המהפכה החברתית. גישתנו לבני אדם בכלל השתנתה, וגישתנו ליחסנו לגוף הפוליטי שמיוצג על ידי המדינה השתנתה. יותר מכל, יצרנו מצב של שיווין לכל: החברה ביטלה את העבדות ושחררנו את הנשים. הלא מן הראוי שמעמד האישה ביהדות ישקף את היוקרה והזכויות שרכשה לא מכבר בחברה הכללית? יתכן וזה יצריך מאתנו הערכה מחודשת של האופן בה מתפקדת המשפחה היהודית.

השוני הבסיסי, איפה, בין היהדות המסורתית והיהדות האורתודוקסית הוא שעבור היהדות המסורתית התורה היא אורגניזם חי ודינמי, היא הכלי שלפיו אנו חיים את חיינו כאן ועכשיו. היא טובה ותקפה ליהודי המאה ה-21 כפי שהיתה טובה ותקפה ליהודי המאה ה-16, נניח. אבל מאחר והתורה דינמית, התשובות שהיא מציעה ליהודי המאה ה-21 לא יהיו בהכרח אותן התשובות שהוצעו ליהודי המאה ה-16.

לעומת זאת, עבור האורתודוקסיה הינה התורה סטטית ולא דינמית. עבור האורתודוקסיה, ההלכה אינה משתנית (פרט לפרטים שוליים חסרי חשיבות). עבור האורתודוקסיה, גם אם הנסיבות ישתנו בקיצוניות התורה תהיה אמת בלתי משתנית. הסיבה העיקרית לרתיעה באורתודוקסיה מ-'עדכון' התורה בהבטה הפרקטי, ההלכה, הוא הרעיון של תורה נצחית, בלתי משתנה מהרגע שניתנה. עבור האורתודוקסיה, אלוהים דיבר פעם אחת לכל הזמנים. ההצהרה החד-פעמית הזאת אינה פתוחה לשום פירוש פרט לאילו שנתנו על ידי חכמים בזמנים עברו: חכמים בני זמנינו אינם רשאים לעשות את מה שעשו חכמים בעבר מפני שחדש אסור מהתורה.

בכל התקופות שלפני העידן המודרני ההבדלים בין היהדות המסורתית והיהדות האורתודוקסית (אילו היתה קיימת!) אם היו, היו זניחים. אבל העידן המודרני הוא של שינוי עצום ומהיר - וקצב השינויים מאיץ בהתמדה.

אני זוכר שכשהייתי תלמיד בבית הספר, רעיון מתמטי שהיה בעייתי בשבילי היה מדידת שיעור ההאצה. כילד, הבנתי בקלות את הרעיון של מהירות ('קילומטר לשעה'), אבל מדידה של עצם בתנועה בקצב של כך וכך מטרים 'לשניה לשניה' היה מבלבל. בעיקרון, פרוש הדבר שככול שהעצם נע במהירות ('מטר לשניה'(, מהירותו תגדל בקצב אחיד בכל שניה שעוקבת. כל עוד מהירות העצם מאיצה הוא ימשיך לאורך מסלולו בקצב שנעשה מהיר יותר ויותר.

זה בדיוק מה שקורה למהלך השינויים בעולם המודרני: קצב השינוי נמצא בהאצה מתמדת. אנחנו בקושי מצליחים להדביק את הקצב של השינויים העצומים שמוחדרים למארג חיינו. במובן הזה העידן המודרני שונה לחלוטין מכל תקופה אחרת שקדמה לו.

היו שינויים בתקופות קודמות, אבל לא היתה תקופה שראתה שינוי והתפתחות שמאיץ הקצב שאנו עדים לו בעידן המודרני. השינויים החלו לקבל תנופה מתישהו בסביבות שנת 1500, הם התחילו לקבל תאוצה רבה לפני 250 שנים. בעשורים האחרונים קצב השינוי נעשה מעורר יראה.

כארבע מאות שנים מפרידות בין הקיסרים הרומים יוליוס קיסר וקונסטנטין, אך אורח החיים הבסיסי של שני האדונים הללו לא היה שונה בהרבה: הם כתבו באותה הדרך, הכינו אוכל באותה הדרך, נסעו באותה הדרך, התקשרו למרחקים באותה הדרך, והיו מאוד דומים ביכולות הטכנולוגיות שלהם.

כארבע מאות שנים מפרידות גם בינינו ובין ויליאם שיקספיר באנגליה ויוסף קארו, מחבר ה-'שולחן ערוך', בארץ ישראל. אבל אורח חיינו הבסיסי השתנה עד בלי הכר! לדוגמה, אין אנחנו כותבים באותה הדרך (המילים האלו נכתבות בעזרת מעבד תמלילים אלקטרוני), אין אנחנו מכינים אוכל באותה הדרך (אנחנו משתמשים במזון מעובד ובתנורי מיקרוגל), אין אנחנו נוסעים באותה הדרך (אנחנו משתמשים ברכבים המונעים על ידי מנוע בעירה פנימי, אנו משתמשים בחלליות כדי לצאת אל תוך מערכת השמש ואפילו מעבר לה וכדומה), והטלפון, הרדיו, הטלוויזיה, הרדאר, הפקס, האינטרנט והלוויינים שינו לגמרי את האופן בו אנחנו מתקשרים. מיותר להשוות את היכולות הטכנולוגיות שלנו: אנחנו יכולים ליצור חיים מחוץ לרחם, אנחנו יכולים להחיות מתים קליניים, הגענו (פיזית) לירח, ביקרנו בעזרת חלליות לא מאוישות בכוכבי לכת אחרים במערכת השמש שלנו, והעמדנו לרשותנו אמצעים להרס ולהשמדה המונית.

עולמנו שונה לגמרי מהעולם לפני 400 שנים. הוא שונה לגמרי מזה שלפני 300 שנים, בתקופתו של ניוטון. הוא שונה מאוד מזה שלפני רק 200 שנים בלבד, תקופתו של נפוליון. הוא אפילו שונה מזה שלפני 100 שנים, כאשר הנרי פורד ייצר את המכונית הראשונה! בימינו אפילו עשור יכול להביא שינויים מדהימים! בעידן הוויקטוריאני נשים נקראו "המין", סבי הסבים שלנו היו קוראים להן "המין היפה", רק לפני חמישים שנה הן נקראו "המין הנגדי". בימינו חיילות נלחמות בחזית (כמו במקרה של כוחות ארה"ב שלחמו במלחמת המפרץ) ומשרתות בחיל האוויר הישראלי וביחידות הקרביות.

לכל זה אנו מתכוונים כשאנו מדברים על תאוצת השינוי. היהדות המסורתית יכולה לקבל שינויים, מפני שהיא רואה בתורה אורגניזם חי ודינמי – תורת חיים. האורתודוקסיה תיראה, יותר ויותר, כקשורה לתורה גוססת ומאובנת שמכריחה את חסידיה לחיות בעבר. הם ינסו לדחוף את ההווה לערוצים לא טבעיים כדי שיתאים לתכתיבים של תורה שבמהותה לא יכולה להשתנות, ושתעשה יותר ויותר מנותקת מהמציאות. לעומת זאת, היהדות המסורתית מקבלת נסיבות משתנות. אבל זה צריך להיעשות באופן שבו זה נעשה תמיד בעבר. עלינו לרדת לעומקה של תורה כדי לגלות את התשובה הנכונה לשאלות של היום. והרבנים שלנו - 'טופסי תורה' המוסמכים – צריכים להיות חופשיים למצוא את התשובות הללו בלי להיות כבולים להגבלות מלאכותיות כגון חדש אסור מן התורה.

כשאנו מדברים על תורה משתנה אין אנחנו מתכוונים לכך שהתורה עצמה משתנית, אלא שהתפיסה שלנו את מה שהיא דורשת מאתנו משתנית. כשהייתי ילד היתה לי תפיסה מסוימת לגבי הורי, שהתבססה בעיקרה על התלות שלי בהם. כנער מתבגר התפיסה שלי לגביהם היתה שונה: השוני בתפיסה נבע בעיקרו מה-'התמרדות' הטבעית שלי – קביעת העצמיות. כמבוגר יש לי תפיסה אחרת לגביהם, מבוססת על עצמאותי המתגברת ועל התלות שלהם בי שגדלה. אבל הם אותם ההורים! ובדומה לכך, אני עצמי משתנה – מוְלַד לתינוק, לפעוט, לילד, לנער, למתבגר ולמבוגר ולמזדקן – אבל אני הוא אותו אני! כך גם התורה משתנית ומתפתחתת אבל היא אותה התורה.

דברנו עד כה על שלושת הזרמים שאליהם התפצל נהר היהדות בעידן המודרני – רפורמי, אורתודוקסי ומסורתי (קונסרבטיבי). אבל, כמו הנהר המקראי בגן עדן [בראשית ב י], הנהר מתפצל לארבע ראשים. הזרם הרביעי הוא החילוניות. מיליוני יהודים בכל העולם, ובמיוחד במדינת ישראל, נטשו לחלוטין את היהדות כמערכת דתית-פילוסופית.

הבה נרחיב. כבר כמה עשורים ישנה שחיקה הדרגתית אך מתמדת בערכים היהודיים במדינת היהודים (ועוד יתכן שיוכח שהשחיקה בערכים היהודיים היא ביחס ישיר והפוך לחקיקה מצד ממשלים קואליציוניים של חוקים של כפיה דתית וכדומה). מצד אחד, המיעוט הדתי במדינה מנסה כל הזמן ליצור לעצמו זכויות-יתר על חשבון הרוב החילוני. מצד שני, השבה של שטחים שהיו חלק מארץ ישראל ההיסטורית בקיץ של שנת 1967 טיפחו עקשנות אופורית שימי המשיח כמעת כאן ולכן אנו נהיה בגדר בוגדים בתקוות כל הדורות אם נמכור כעת את בכורתנו עבור נזיד עדשים [בראשית כה כט-לד].

התורה זוהתה בראשו של הרוב החילוני עם תחבולות פוליטיות, ממשל על ידי סחיטה, על ידי כפיה ועל ידי קיצוניות. ודאי שאין דבר רע בזה שאנשים דתיים מעורבים פוליטית, או בכך שהם מחזיקים בדעה פוליטית זו או אחרת. זה הזיהוי של התורה עם אידיאולוגיה פוליטית מסוימת שמאוס. זה השימוש בתורה כקרדום לחפירה פוליטית וכלכלית שמתועב.

המשנה במסכת אבות מלמדת:

אל תעשה [את התורה] עטרה להתגדל בה ולא קרדום לחפור בה [אבות פ"ד מ"ה].

פרוש הדבר שהחכמים התנגדו לשימוש בתורה להשגת הטבות חומריות. המשנה מוסיפה גם

כל הנהנה [עושה רווחים] מדברי תורה נוטל חייו מן העולם.

הסכנה החריפה של תפיסה מוטעית בדעת הרוב החילוני (ובדעת רבים מהמיעוט הדתי) נטועה באפשרות שהם עלולים לזהות את היהדות בכלל עם אידיאולוגיות של יהודים דתיים שפעילים פוליטית התופסים את תשומת הלב התקשורתית. הסכנה היא לא לפוליטיקאים האלו או לחבריהם ותומכיהם, הסכנה היא ליהדות עצמה.

באו ונסה לתאר את שארע.

בימים בהם עוצבה מדינת ישראל, המפלגות הפוליטיות שהקימו האורתודוקסים בקשו להבטיח חינוך דתי לילדיהם והם קבלו בשמחה שיטה של זרמים בחינוך שלמראית עין איפשרה להורים לבחור את סוג חינוך-החובה שהם רצו לילדיהם: חינוך ממלכתי, חינוך ממלכתי-דתי או חינוך עצמאי (חרדי). אולם למעשה המערכת יצרה גם מצב שבו הורים יכולים לבחור לחנך את ילדיהם בסביבה נטולת יהדות, וכשלושה מתוך כל ארבעה אכן בוחרים לעשות כן!

אינני מבין כיצד מנהיגי הדת הללו, שביקשו וקבלו את השיטה הזו, יוכלו אי פעם להצדיק את עצמם לפני בית הדין שאין לפניו "לא עוולה ולא שיכחה, לא משוא פנים ולא מיקח שוחד". בטוחני שמעולם, בכל ההיסטוריה של עם ישראל, לא קרה שהרבנים המנהיגים הסכימו (שלא לדבר על דרשו) למצב שבו כ-75% מילדי האומה נחשפים לחינוך ללא דת רק כדי ש-25% מהם יכלו לקבל חינוך דתי. הם בפרוש האחראים ליחס שיש לרוב הישראלים היום ליהדות. בטוחני שכאשר ההיסטוריה תשפוט אותם הם ימצאו לוקים בחוסר רב.

עשורים של חינוך חילוני נטול יהדות מעין זה יצרו דור שהוא למעשה משולל כל ידע ביהדות, והוא רחוק משמירת מצוות הכי רחוק שאפשר לדמיין. סקר מקרי של תלמידי כיתה י"א, על מעשיהם ביום כיפור, בכל תיכון חילוני טיפוסי - נניח בתל אביב, בהרצליה או בראשון לציון - ישכנע בקלות את רוב המשקיפים האובייקטיבים שאין זו הגזמה לומר שמעולם בכל ההיסטוריה של עם ישראל לא קרה שרוב כל כך גדול של האוכלוסייה היהודית נכרו את עצמו ביודעין ומרצונו החופשי כל כך מכל דבר שהוא יהודי מבחינה דתית. עשורים של חינוך חילוני נטול יהדות מעין זה יצרו דור שהוא למעשה משולל כל ידע ביהדות, והוא רחוק משמירת מצוות הכי רחוק שאפשר לדמיין.

ואולם ישנה תופעה נוספת שהחמירה את הניכור הזה.

האורתודוקסיה גם יסדה במדינה הזו מערכת בתי דין רבניים ששואבים את סמכותם מהמדינה החילונית. היא עשתה זאת כדי לוודא שהן הרוב החילוני והן המיעוט החרדי, ששניהם אינם מזדהים אם האידיאולוגיה של האורתודוקסיה המודרנית, יצייתו להנחיותיה.

המצב העגום הזה ממשיך עד ימינו אלה. זהו ביש מזל אמיתי שהמנהיגים של המפלגות הפוליטיות הדתיות אינם יכולים לראות שהקנאות שלהם בדרישתם לחקיקה דתית 'מתקנת' היא סימן לכישלונם המוחלט כמנהיגים דתיים. בשנת 1990 אגודת ישראל דרשה חקיקת חוק נגד שיווק של בשר חזיר כתנאי להצטרפות לקואליציה. מאחר והם נכשלו בשכנוע העם שלא לצרוך את הבשר הזה (שאסור לפי כללי הכשרות) הם מצפים שהמחוקק החילוני יעשה את העבודה עבורם. אבל אם נודה באמת, הם לא נכשלו בניסיון לשכנע את העם שלא לצרוך את הבשר הזה: הם אפילו לא ניסו לשכנע אותם לא לעשות זאת! הם בפרוש אחראים לכך שיהודים חילונים אבדו את המצפון הדתי שלהם: שיווק בשר חזיר הוא כבר לא עניין של מצפון דתי: הוא עניין למשטרה ולבתי המשפט, שצריכים לעשות את חשבון הנפש שלנו. אינני יודע מה יותר מצער – הטרגדיה לדמוקרטיה ולזכויות האדם בכך שהכנסת נאלצת לחוקק את התקנה הזו, או הטרגדיה ליהדות שאנשים הפגינו נגדה.

המצב הזה (שנולד וגדל מהזיווג הקלוקל של פוליטיקת קואליציות מזוהמת) יצרה אצל הרבנים הרגשת ביטחון כוזבת. קם דור של פקידים רבניים, כמו צמחי חממה במשתלה, שחייבים את קידומם ואת סמכותם כמעט לכל דבר פרט לדו-שיח מוצלח עם העם ועם המציאות. גרוע מכך, קיימת כעת אווירה שבה בעצם כל פקידי הדת סובלים ממחלת ה-"כתפת", שנגרמת על-ידי בדיקה מתמדת מאחורי הכתף אם הפעולה האחרונה של קיצוניות תורנית נראתה ואושרה, ובה האומנות של שכנוע העם לאהבת התורה אבד לטובת המלאכה שגורמת למחוקק החילוני להכריח אותם לציית, שבה רבנות שמוסמכת על ידי המדינה צריכה להתחיל להיבהל מפני שאין לה תשובות מתאימות לשאלות שיותר מתמיד עולים על סדר היום הציבורי.

לבהלה הזו יש גם תוצאות אחרות. כל ניסיון לדרוש סמכות, שוויון או הכרה מצד קבוצות בעלת השקפה תורנית ששונה מזו של הממסד המכותר, יתקל בדחייה ברורה, כמעט תמיד בד בבד עם ניסיון לביטול חוקיות (דה-לגיטימציה). תלונות מחאה על 'אי-הגינות' וקריאות של 'גם אנחנו רוצים לשחק' משמשות רק להשפיל יותר את העותר בעיני הצופים הדתיים – וגם בעיני הרוב החילוני.

השיטה הזו לטפל ביריבים דתיים היא עתיקת יומין. אפילו החכמים הגדולים ביותר של עם ישראל טונפו על ידי רמיזות זדוניות ותאוותניות של אנשים קטנים ומקנאים. אולי הקורבן בעל התפיסה וקור הרוח החדים ביותר מכולם היה רמב"ם. רבינו משה בן מימון, כתב לתלמידו וחברו, יוסף בן יהודה אבן שמעון, במכתב שתאריכו יום שני, 21 באוקטובר 1191, מעיר כך על מי שהשמיץ אותו בעיראק:

ואני יודע ברור שכל שנתפרסם שמי שם יותר, מביאו דוחק הנסבות הוא והנוהים אחריו וכל מי שרוצה שתהא לו מעלה בעיני הבריות להמעיט את חיבורי [משנה תורה] ולהראות לבני אדם שהם יותר שלמים מכדי להזקק לעיין בו, ואף חולקים עליו, ואלו רצה אחד מהם לחבר היה מחבר יותר טוב ממנו בזמן קצר, ואם יביאם הכרח הדברים לפקפק בדתיותי ומעשי יעשו זאת.

[אגרות לרבינו משה בן מימון, המקור הערבי ותרגום לעברית, ביאר והכין יוסף קאפה, מוסד הרב קוק, ירושלים, 1972].

יש גורם שלישי שתורם למבוכתנו שצריך להזכיר אותו. היהודי החילוני המודרני אינו מאמין באלוהי אבותיו, אפילו אם הוא טוען שכן. באופן כללי, במהלך המאות האחרונות הרעיון האלוהי נעשה יותר ויותר לא מקובל על 'האינטליגנציה'; והמצב הזה צבר תאוצה במהלך העשורים האחרונים. לאלוהים כבר אין משמעות לאיש ולאישה הממוצעים, וזה משפיע על סגנון חייהם או על מערכת הערכים שלהם. אם לא תצליח היהדות להחיות מחדש את הבסיסים האינטלקטואלים שלה ולהופכם למקובלים לכאורה על החשיבה החילונית המודרנית, הישראלים יסחפו יותר ויותר רחוק מהיהדות המסורתית והם יעשו זאת בתאוצה הולכת וגוברת. הישראלי החילוני המודרני נוהג דרך קבע באופן שמצהיר בקול גדול וברור שלדידו אלוהי אבותיו הוא מיתוס ואגדה.

כיצד נוצר מצב שבו חלק כל כך גדול מהאוכלוסייה שלנו מנוכרת מהיהדות, וכיצד נוכל לחתוך את הגידול הסרטני הזה ממדינתנו? אל לנו לראות בקיצוניות הדתית את הסכנה הגדולה ביותר. הסכנה הגדולה ביותר היא כאשר קיצוניות דתית אינה מזוהה ככזו, אלא נתפסת כנורמה. זה יכול לקראת רק כאשר רוב החברה שלנו מנוכר, לא יודע, לא מכיר את מורשתו התרבותית האתנית ואדיש לה. מפני שכאשר לרוב האוכלוסייה יש תפיסה בריאה וחיובית על מה זו יהדות, קיצוניות תזוהה ככזו. וזו הסיבה שאני משוכנע שאנחנו יכולים להביא את ישועתנו בעצמנו רק באמצעות התעוררות מחודשת למחויבות לערכי היהדות בלבם ובמוחם של הרוב החילוני.

וכאשר אני אומר 'הרוב החילוני' אינני מתכוון לאילו שמתארים עצמם כחילוניים לגמרי. אני מתכוון לאילו שמתארים את עצמם כ-'מסורתיים'. אך כיצד אפשר לגרום להתעוררות מחודשת למחויבות לערכי היהדות בלבם ובמוחם של בני אדם בעלי נטייה תודעתית חילונית? דבר אחד ברור: המקום בו צריכה המהפכה להתרחש הוא לא אצל המחוקקים! הוא אינו בכיתות הלימוד. ואפילו לא בבתי הכנסת. המקום המתאים ביותר הוא בבית, במשפחה ובחברה כולה, מפני שאנו מדברים כאן על כינון מחדש של ערכי היהדות במדינת היהודים.

מה זה ערך?

ערך הוא הרגשה או מערכת רעיונות שמורה ומדריכה אתנו במעשינו ברגעי ההחלטה בחיים. ערך הוא משהו שעוזר ליצור ולשמור את המערכת המוסרית האישית שלנו, שמזינה את הפעולות המודעות והנוהגים שלנו. במילים אחרות, ערך הוא משהו חשוב, משהו חשוב עד כדי כך שנצא מגדר הרגיל כדי לשמור על הדברים שהוא מיצג. היררכית הערכים שלנו מתבררת כאשר אנחנו חושבים על מה אנחנו מוכנים לוותר כדי להשיג ערך מסוים.

אם אנחנו מוכנים לוותר על ערב חברתי עם חברים כדי לראות משחק כדורגל בטלוויזיה, אנחנו מפגינים את החשיבות היחסית שיש בעינינו לצפייה בכדורגל על פני חברתיות. אפילו אם נטיף (catechize בלעז) לילדינו מדי יום ביומו על חשיבות שבשמירה על מערכות יחסים חברתיות, ילדנו יקבלו את המסר האמיתי בתת-המודע שלהם: 'למרות מה ששמעתם אותנו אומרים, אנחנו מאמינים שכדורגל חשוב יותר!' ג'ורג' ברנארד שו, מחזאי אירי ופילוסוף חברתי, קלע ללב המטרה כשכתב שאם רצונך לדעת במה אדם מאמין, אל תשאל אותו מה אמונתו: הבט וראה איך הוא מתנהג. הוא כתב במחזהו Man and Superman (1904): אפשר לברר את אמונתו של אדם, לא מהצהרותיו אלא מההנחות שלפיהן הוא פועל דרך קבע.

מה יהיה המצב אם הורים בהתחסדות יצהירו שהם תומכים בערכים מסוימים, אבל ילדיהם תמיד רואים אותם פועלים מתוך הנחות אחרות? הילדים יספגו את הערכים האמיתיים אל תת-הכרתם, ואלו יהפכו לאמיתיים עבורם, אלא אם כן בזמן כלשהו בעתיד, מסיבה כל שהיא, הם יעשו מאמץ נחוש לשנות אותם. כאשר הילדים בתורם יהיו להורים, הם יעשו בדיוק אותו הדבר. יוצא מכך שתוך שני דורות או שלושה מערכת הערכים המקורית יכולה להתחלף לאחרת - שונה בתכלית - גם אם בני האדם עדיין משלמים מס שפתיים ומצהירים נאמנות לערכים הישנים. לנלמד בבית הספר יש מעט מאוד השפעה נגדית. לנראה ולנשמע בטלוויזיה תהיה השפעת מה, אבל מאחר ועל פי רוב התקשורת משקפת את הערכים הממשיים של החברה, הסבירות היא שהיא תשמש לחיזוק הערכים מבית. לתגובות של הסביבה peer group) תהיה השפעה עמוקה עלינו; אך מאחר ועל פי רוב אנו בוחרים את חברינו ממעגל חברתי שמשקף את דעותינו, הסבירות היא שגם הם ישמשו רק לחזק את הערכים מבית.

רוב בני האדם אינם מבינים שפיחות של מערכת ערכים הוא תהליך הדרגתי ומצטבר, ושאין מבחינים מיד בתוצאותיו הסופיות.

הדור הראשון קיבל חינוך יהודי מלא בבית; לכן אם הם משילים ערך זה או אחר, הם עדיין נותרים עם חותם טביעתו בנשמתם. החותם חלש בהרה בדור השני, אבל הוא עדיין שם - גם בגלל תשומה מיידית של הסבים וגם בגלל התשומה החלשה יותר מההורים. בדור השלישי התוצאות האמיתיות מתחילות להתבהר, ובדור הרביעי הניכור מושלם.

בדרך זו קרה שהרוב המכריע של אוכלוסיית מדינת ישראל נעשה מנוכר לחלוטין מערכים יהודיים תוך כמה דורות. אם דבר לא יעשה, תוך כמה עשורים לא יישאר דבר יהודי אמיתי במדינת היהודים – חוץ ממיעוט מסור של קיצונים דתיים (ועד אז יהיה מובן מאליו שכל אדם דתי הוא קיצוני). את הגוויעה הסופית הזו של היהדות בישראל אפשר למנוע רק על ידי אימוץ מודע מחדש של ערכי היהדות וישומן, לפחות בהיקף בעל משמעות מינימלית, על חברי הרוב החילוני.

חברתנו היום אינה חסרת ערכים, מפני שאפשר לראות ערכים מסוימים פועלים בתוכה. לדוגמה, אנו יכולים לראות מערכת ערכים בפעולה בהתנהגותם של אלו שרוצים להיות מנהיגינו, בכנסת, ברגעי משבר. (המשבר הוא, על פי רוב, איום על מקומם בשררה או על האפשרות שלהם לתפוס אותו.) הערך שאנו רואים כגורם להתנהגותם וכמדריך למעשיהם הוא הרצון לצבור כוח ושליטה, והוא מתבטא בהשמצת היריב ובלעג עליו, דמגוגיה (שמשמשת במקום דיבורים משכנעים), התקפי זעם ילדותיים, תחבולות שפלות (שנחשבות כתכסיסים מבריקים), התעללות מילולית ואלימות מילולית - מכירת הערכים המוצהרים עבור חלק בזכות לחטוף שאריות עסיסיות מצלחת השררה. האם יש מפלגה פוליטית שנקיה מהערכים האלו? במהלך כל משבר ממשלתי התנהגותם של חברי הכנסת תציג לראווה את מערכת הערכים הממשית של מערכת הממשל שלנו. התושבים הנבוכים יאשימו את כל זה על המערכת הפוליטית: אך הם רק רואים באמת ובתמים את מערכת הערכים שלהם עצמם מופעלת בהימור על הפרס הגדול! אולי בגלל זה, זה כואב כל כך.

אני מסרב לקבל את ההצדקה המגוחכת שזו ההתנהגות של כל הפוליטיקאים בכל הדמוקרטיות. אפילו אם זה היה נכון אין בכך הצדקה. אבל בדמוקרטיות אחרות השאיפה לכוח השלטון מרוסנת על ידי תודעת הגינות: ג'ון פרופומו (שר ההגנה הבריטי בשנות ה-60 של המאה העשרים), וריצ'רד ניקסון (נשיא ארה"ב בשנות ה-70 של המאה העשרים) נאלצו, כל אחד בארצו, לעזוב את הפוליטיקה בלא אפשרות לשוב למרכזי השלטון. אחד מיושבי ראש הכנסת עשה מעשה טרור זוועתי על המוסד הזה עצמו לפני עשרות שנים וחבר כנסת אחר שנידון למאסר ואף ישב במחבוש על מתן שוחד (!) אמר לעיתונות שהוא מחשיב את עצמו כמועמד לתפקיד שר!

לפני דור אחד או שניים בקהילות בעולם המערבי, החלום הטיפוסי של אם יהודיה היה 'בני הרופא' או 'בני עורך הדין' – מפני שבזמנו, בראש מערכת הערכים היו מעמד ויוקרה; אלה הושגו על ידי עבודה קשה, נשמרו על ידי נאמנות ויושר, ואבדו כאשר כבר לא הובחנו התכונות האלה. בחירת מקצוע בישראל של ימינו תסתמך על כמה כסף אפשר להרוויח – האם הוא יעשה אותנו לעמידים, יקנה לנו כוח או עצמאות? אוי לדור!

רק מודעות לכך שעצם קיומנו כיהודים מונח על הכף, רק אמונה שאם לא נעשה משהו נכדינו יחדלו להיות יהודים לכל דבר ועניין - רק אלו יכולים לקוות לחדור דרך הקליפה הקשה של הרגל, שרות עצמי, רפיון תרבותי וספקנות אינטלקטואלית, ולהגיע אל מה שנותר מהלב היהודי שמתחת. והסיכויים הם נגד הצלחה לחלוטין! ישנם גורמים חברתיים, כלכליים ופילוסופיים שעובדים קשה מאוד נגד 'קול דממה דקה' [מלכים א יט יב] של המצפון החברתי השיתופי.

אכן, מדוע שנניח שהיהודי החילוני ה-'רגיל' ירצה לעשות משהו דתי: אם יש עובדה אחת שאין עליה עוררין בהקשר של דת במדינת ישראל הרי היא חייבת להיות שהישראלי החילוני, מנקודת מבט מעשית, לגמרי לא מתעניין בכל הזרמים הדתיים ביהדות – אורתודוקסיה, רפורמה או מסורתיות (קונסרבטיביות). לא משנה לאילו הצלחות הם טוענים פה ושם, כולם נכשלו בניסיון לתפוס את אמונו של הישראלי הממוצע. אם מישהו נוטה לפקפק בצורך לציית לשינוי, הרשו לי לציין בברור שדעתי היא שבעידן שלנו כל פילוסופיה יהודית שמתנגדת לשינוי סופה יהיה – במוקדם או במאוחר – חוסר שייכות.

ללא ספק, שלוש המהפכות של העידן המודרני שהזכרנו גרמו להתפתחות הזו; אבל, במיוחד במדינת ישראל, סילוק המסורת על ידי חילוניות נגרמה, כפי שכבר ציינו, גם כתגובה שלילית לשליטה האורתודוקסית על מגזרים מסוימים של עניים ציבוריים.

יש לקוות שהיהודי הישראלי החילוני המודרני יהיה מוכן לאמץ כחלק מסגנון החיים שלו ערכים ומנהגים יהודיים מסוימים בתנאי שהם יוצגו בפניו כמושגים שהוא יכול לקבלם ולהבינם מבלי להתפשר על יושרו האינטלקטואלי או על אווירה חילונית בסיסית.