ב"ה על נשיקת מזוזה במקומות ציבוריים



שאלה מאת הרבָּה תמר אלעד-אפלבום:

האם מותר להימנע מנשיקת המזוזה שבכניסה למקום ציבורי בכלל, ובבית חולים בפרט?

תשובה:

כשאנחנו באים להתייחס לשאלה זו עלינו לבדוק היטב כמה וכמה נושאים. נתחיל עם מקורות.

התורה מצווה עלינו בשני פסוקים שונים לגבי המזוזה, ובשני הפסוקים בלשון זהה: "וכתבתם על־מזזות ביתך ובשעריך": [דברים ו ט ודברים יא כ] כידוע, אנחנו מקיימים את המצווה הזו על ידי זה שסופר מומחה כותב על מגילה קטנה של קלף שנעבד מעור בהמה טהורה את שתי הפרשות מהתורה שבהן כלולה מצוות מזוזה [דברים ו ד-ט ודברים יא יג-כא]. את הקלף עוטפים ב"ניילון", ולאחר מכן בדרך כלל מכניסים אותו אל תוך תיק ("שפופרת") עשוי מפלסטיק, ממתכת או מעץ. את התיק קובעים במסמרים במזוזה של הכניסה, בשליש העליון של הפתח, בצד ימין של הנכנס [ספרי ואתחנן יא]. ברוב המקרים מברכים על קביעת מזוזה; אם יש ספק יש להתייעץ עם רב. (דיני מזוזה נסקרים בפשטות ובהרחבה בספרו של הרב יצחק קליין "A Guide To Jewish Religious Practice", עמודים 51-49).

ברור מהקשר הדברים בתורה שהמטרה הראשונית של המצווה היא שאדם יקבל תזכורת מתמידה לגבי חובותיו כלפי אלוהיו:

וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָֽנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל-לְבָבֶֽךָ: וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּֽבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶֽךָ: וּקְשַׁרְתָּם [את "הדברים האלה"] לְאוֹת עַל־יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹֽטָפֹת בֵּין עֵינֶֽיךָ: וּכְתַבְתָּם [את "הדברים האלה"]עַל-מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶֽיךָ: [דברים ו ו-ט]

כל פעם שאדם רואה את הציצית שבטליתו, כל פעם שאדם מניח את תפיליו על זרועו ועל ראשו, וכל פעם שהוא רואה את המזוזה הקבועה לו בפתח הוא נזכר במצוות התורה ובמי שציווה אותן.

אך עם חלוף הזמן נמצא עוד תפקיד למזוזה שבפתח. כשחכמי הגמרא באים לדון במצוות המזוזה [בבלי, מנחות ל"ג ע"ב] הם מציעים הסבר נוסף למצווה זו:

אמר רבי חנינא: בוא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם. מדת בשר ודם מלך יושב מבפנים ועַם מְשמרין אותו מבחוץ; מדת הקב"ה אינו כן: עבדיו יושבין מבפנים והוא מְשמרן מבחוץ.

מכאן אנחנו רואים שלַמזוזה יש גם תפקיד של שמירה על הדרים בבית - או ליתר דיוק, המזוזה באה להזכיר לדיירים שהקב"ה שומר עליהם תמיד. ייתכן מאוד שמהסבר זה צמח המנהג לכתוב על הצד החיצון של הקלף (גם על תיקו) את המלה "שדי", שיש שמפרשים אותה כראשי תיבות של "שומר דלתות ישראל".

הרב יעקב בן משה הלוי מולין (1427-1365) שמוכר ליודעי ספר בכינוי מהרי"ל כתב בספרו "מנהגים" כך:

בכל עת כשיצא האדם מפתח ביתו יניח ידו על המזוזה ויאמר: "ה' שומרי ה' צלי על יד ימיני" [ראה מזמור קכ"א ה]:

כל פעם שאדם יוצא מפתח ביתו ימשש במזוזה ויאמר מלים שתזכרנה לו שה' שומר עליו בכל אשר ילך.

כשבא רבי יוסף קארו (1575-1488)) לסדר את מצוות המזוזה בספרו הדגול "שולחן ערוך" [יורה דעה סימן רפ"ה] הוא לא הזכיר מנהג זה של מהרי"ל, אולם הזכירו רבי משה איסרלס (1572-1520) בהגה [שם], ואף הוסיף עליו:

יש אומרים כשאדם יוצא מן הבית יניח ידו על המזוזה ויאמר "ה' ישמר צאתי וכו'". וכן כשיכנס אדם לבית, יניח ידו על המזוזה.

כשם שיש נוהגים לאחוז בציצית כשקוראים שמע, כך מוצע כאן למשש במזוזה. בשני המקרים התפקיד של האביזר הוא שאדם יסתכל בו; ושמא ראייה בלבד אין בה כוח כדי להפעיל את הרגש של האדם ולכן המנהג מוסיף את המישוש.

מכל מה שראינו עד כה משתמע שבראשונה סברו שיש לקבוע מזוזה בפתח הראשי של הבית, הפתח שדרכו יוצאים את הרחוב ונכנסים ממנו. אולם היום, לפי ספר שולחן ערוך לדוגמה [יורה דעה סימן רפו סעיף טז], כל חדר בדירה שדרים בו חייב במזוזה.

במרוצת הדורות המישוש היה לנשיקה, ורבים רבים האחרונים שמזכירים מנהג לנשק את המזוזה. לשם דוגמה נוכל להביא את רבי אברהם בן יחיאל מיכאל דנציג (1820-1748). בספרו המפורסם "חיי אדם" הוא כותב:

לפיכך, כשיצא אדם מפתח ביתו, ינשק המזוזה: [חיי אדם, חלק א' כלל ט"ו]

הרב יקותיאל יהודה הלברשטאם (1994-1905) בספרו "דברי יציב" מניח ש"המנהג למשמש ולנשק המזוזה בכניסתו ויציאתו" נובע מהחובה "בכל עת לראות ולהשגיח שיהא שם מזוזה ושאם תפול יתקננה".

אם כן, התורה מצווה לקבוע מזוזה על הפתחים כדי שתזכיר לנו את ה' ואת מצוותיו כשיוצאים מן הבית וכשחוזרים אליו ונהוג שאדם ימשש במזוזה כל פעם שהוא יוצא ונכנס כדי לוודא שהיא עדיין במקומה ולהזכיר לעצמו שה' שומר עליו בכל עת ובכל מקום. יש גם מנהג לא רק למשש במזוזה אלא גם לנשק אותה.

יש לשים לב לכך שהמצווה היא שתהיה מזוזה כשרה קבועה בפתחי הבתים; כל שאר הדברים שהזכרנו עד כה הם מנהג ואין בהם חובה כלל ועיקר.

למרבה הצער, הרעיון שהמזוזה מזכירה שה' משגיח עלינו תמיד התפתח אצל רבים מפשוטי העם למעין אמונה טפלה. הם חושבים שאם ינשקו כל מזוזה שתֵיראה להם בדרכם נשיקה זו תהיה להם סגולה למזל ולהצלחה ותריס בפני הפורענות. בספרו "משנה תורה" [הלכות מזוזה פ"ה ה"ד] רמב"ם מזכיר נוהג פסול לכתוב על קלף המזוזה דברים נוספים על שתי הפרשות. הוא כותב שֶאֵלֶה שכותבים

שמות המלאכים או שמות קדושים או פסוק או חותמות הרי הן בכלל מי שאין להם חלק לעולם הבא, שאלו הטפשים לא די להם שבטלו המצוה אלא שעשו מצוה גדולה - שהיא יחוד השם של הקב"ה ואהבתו ועבודתו - כאילו הוא קמֵיע של הניית עצמן, כמו שעלה על לבם הסכל שזהו דבר המהנה בהבלי העולם:

במלים אחרות: אין להפוך את המצווה היקרה הזו ל"קמֵיע", לקסם, למעין לחש, שהרי לא די בכך שהדבר טיפשי, אלא שהוא גם חילול ה' והפרת מצוותיו.

רבים התלמידים (גם כאלה שבאים מבית חילוני באופן מובהק) שמנשקים את המזוזה שבפתח חדר הכיתה שבו יתקיים מבחן. כיוצא בו מי שנכנס לבית חולים, לאולם של בית משפט, לביקור אצל הרופא ועוד כהנה וכהנה - מנשקים את המזוזה. וכולם - סגולה למזל. וחבל. לא זו בלבד שהם הופכים בזה את מצוות ה' לקמֵעַ, לסגולה למזל, אלא שבהרבה מקרים אין המזוזה כשרה לכתחילה! לפני שנים רבות הפסקתי למשש ולנשק מזוזה במקום ציבורי כי איך אידע אם היא כשרה אם לאו? שהרי כבר לפני שנים רבות הרבנות הראשית לישראל הפסיקה להשגיח על כשרות המזוזות המוצעות למכירה בשוק ובחנויות כי היא לא היתה מסוגלת להתגבר על שוק פרוע של מזוזות פסולות, שעל פי רוב לא היו אלא צילומים בלבד. ככל שהתיק של המזוזה קטן ויָשָן כך גדול החשש שהמזוזה שבפנים פסולה לחלוטין. ובמקום ציבורי במיוחד אין לדעת מה טיבה של המזוזה שבפתח.

וכעת עלינו להתייחס לעיקרה של השאלה: האם רשאי אדם להימנע מנשיקת המזוזה במקום ציבורי, ובמיוחד בבתי חולים?

התורה [דברים ד ט] מצווה עלינו "השמר לך ושמור נפשך מאוד"; וכעבור כמה פסוקים היא חוזרת על הציווי [דברים ד טו] "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם". בפירושו על השולחן ערוך [יורה דעה סימן קטז] כותב הלבוש - הרב מרדכי יפה (1612-1530) - על הביטויים האלה:

שיש במשמעות אלו הלשונות שצריך האדם לשמור את נפשו שלא יביא את עצמו לידי סכנה.

דבריו מבוססים על מה שכתב רמב"ם במשנה תורה [הלכות דעות פ"ד ה"א]:

הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי ה' הוא ... לפיכך צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדין את הגוף...

בני אדם מבקרים בבתי חולים כשסובלים ממחלה מסוג זה או אחר. משתמע מכך שהמזוזות שבבתי חולים עלולות להיות נגועות בכל מיני חידקים. אם אדם נוגע במזוזות אלה הוא עלול להעביר לעצמו חידקים ובכך מסכן את בריאותו; וכמובן הוא עלול להעביר לאחרים את החידקים שהוא מביא עמו. ולא בבית חולים בלבד יש לחוש לסכנה כזו: גם במרפאות של קופות החולים אדם מסתכן בהעברה של חידקים ובקבלתם כל פעם שהוא נוגע במזוזה - ועל אחת כמה וכמה אם הוא גם שָׂם את אצבעותיו בפיו לאחר מכן.

יתירה מזו, יש פוסקים מכובדים ביותר שסבורים שאין חובה לקבוע מזוזה בבית חולים כלל ועיקר! בפירושו לשולחן ערוך המכונה "ברכי יוסף" [יורה דעה סומן רפ"ו] הרב חיים יוסף דוד אזולאי (1807-1724)) כותב:

וכן בלאזיראט"ו [בית חולים] שיושבין מ' יום ולפעמים שני חדשים אף במקום שישאר בבית ההוא כל אותו זמן וליכא שום סכנה ולא ביזוי, מטעם דמקומות אלו עיקרן לדירת ארעי ולא לדירת קבע והו"ל כבתים שבספינה ודכוותיהו דפטורים ולא דמי לפונדק דשם עשוי גם לדירת קבע.

מה שהרב חיד"א אומר הוא שהואיל ובני אדם אינם שוהים בבית חולים באופן קבוע אלא רק באופן זמני עד שיחלימו, החולים פטורים ממצוות מזוזה. יתכן שיאמר האומר שמה שפסק הרב חיד"א הוא לגבי בתי חולים בחו"ל, שהם בבעלות נוכרית, אבל בארץ ישראל, מקום שבתי החולים הם בבעלות יהודית, הדין יהיה שונה. ולא היא. הרב יצחק יעקב וייס (1989-1902) בספר התשובות שלו "מנחת יצחק" [חלק ד' סימן צ'] דוחה את הסברה שדברי הרב חיד"א נסבו על בתי חולים של נוכרים. הוא מביא מדברי הרב אפרים זלמן מרגוליות (1828-1762) בספרו "שערי אפרים" [סימן פ"ג] בענין בית כלא, שהוא פוסק לפטור בית כלא מחובת מזוזה (שהוא דירת עראי). מהקשר דבריו ברור שהוא מדבר "בבית האסורים דישראל", והוא מוסיף "גם בלאזיראט"ו [בית חולים] הדין כן".

מה שמשתמע מדברים אלה הוא שייתכן מאוד שאין בכלל חובה לקבוע מזוזה בבתי חולים, ושמא מטעמי בריאות הציבור היה מן הראוי להימנע מקביעת מזוזות במקומות שחל עליהם דין "דירת ארעי". (אני מודה לעמיתי המלומד הרב אבינועם שרון נ"י שהסב את שימת לבי לסוגיא זו.) אבל אם כבר קבעו מזוזה בבית חולים או במרפאה יש להימנע מלנגוע בה משום "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם". במקומות כאלה ניתן להסתכל במזוזה ובכך לגלות חיבוב מצווה.

נסכם: אין כל חובה לנשק מזוזות היות ונשיקת מזוזה היא מנהג בלבד ולא מצווה. בעידן שלנו אין לדעת אם המזוזה שקבועה במקום ציבורי כשרה או פסולה; בנוסף, יתכן שמזוזה בבית חולים נגועה בחידקים שיכולים להזיק לבריאותו של אדם; וגם ייתכן שאין חובה בכלל לקבוע מזוזה בבית חולים. מכל הסיבות הללו לא זו בלבד שבמקרים כאלה מותר להימנע מנשיקת המזוזה אלא שרצוי להימנע מכך - ובמיוחד אם הנשיקה או המישוש באים ממניעים פסולים כגון אמונה טפלה וציפיה לסגולה, למזל והצלחה. שהרי כתוב [מזמור פד יב-יג]

כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן ה' אֱלֹהִים, חֵן וְכָבוֹד יִתֵּן ה', לֹא-יִמְנַע טוֹב לַהֹלְכִים בְּתָמִים: ה' צְבָאוֹת אַשְׁרֵי אָדָם בֹּטֵחַ בָּךְ:

בו עלינו לבטוח, ולא באביזרי מצוותיו.

שמחה רוט
הרצליה, י' במנחם אב ה'תשס"ז

אחרית דבר

דיווח על מחקר מדעי שהופיע בעיתונות הכללית כמה חודשים אחרי כתיבת התשובה תומך נחרצות במסקנה של התשובה:

לפעמים מזוזות, בעיקר אלו המצויות בבתי החולים, עלולות להכיל חיידקים רבים וכתוצאה מכך לגרום למחלות זיהומיות. כך עולה ממחקר שנערך בבית החולים אסף הרופא. המחקר הוצג ביום ד' 2 בפברואר 2008 בכנס השנתי של החברה הישראלית לפדיאטריה קלינית. במסגרת המחקר נבדקו 70 מזוזות המצויות במחלקות השונות בבית החולים אסף הרופא. מממצאי המחקר עולה, כי בכל 70 המזוזות שנבדקו, נמצאו חיידקים מסוכנים. תוצאות המחקר מראות, כי ישנם סיכונים ממשיים שעלולים לגרום לזיהומים משמעותיים, במיוחד במחלקות שבהן יש תנועה רחבה יותר של חולים.