דוד היקר



קשרים הומוסקסואליים



חקר הלכתי

מאת

הרב שמחה רוט

הקדמה

ביום שקברו את יצחק רבין ז"ל מספר חברים שהכרתי באינטרנט ביקשו ממני ללמד משניות, כפי שנהוג בבית אבלים. אותו לימוד חד פעמי עורר עניין רב, ובהדרגה קבוצת החברים הקטנה גדלה לקבוצה המונה היום כאלף יהודים קונסרבטיביים מסורים, הלומדים עמי משניות מדי יום דרך האינטרנט. התחלנו במסכת קידושין ומשם המשכנו אל מסכת ברכות. המסכת השלישית שלמדנו הייתה מסכת סנהדרין. עד לאפריל 1999 הגענו לסנהדרין פ"ז מ"ד, המכיל רשימת עבירות שעונשן (בנסיבות מסוימות ) מוות בסקילה. בין העבירות המופיעות ברשימה - משכב זכור. המשתתפים בחוג לימוד המשניות אינם לומדים סבילים בלבד; הם שואלים שאלות ומעירים הערות. ב-16 באפריל 1999 כתבתי בשיעור היומי שלי כך:

אינני זוכר נושא שנדון בחוג הלימוד הזה שעורר כל כך הרבה תגובות כמו הדיון הנוכחי שלנו בהומוסקסואליות... אין באפשרותי להשיב על כל התגובות הללו באופן אישי ואף לא להתייחס אל כולן במסגרת הדיון. לפיכך אמשיך בתשובתי המפורטת לשאלה המקורית .... אני מקווה שרוב הקוראים ימצאו בתשובה שלי את ההבהרות שהם מחפשים ...

אלא שמשתתף אחד התעלם בנחרצות מפסיקתי כנגד התכתבות אישית. דרך דואר אלקטרוני, דוד (אין זה שמו האמיתי; אני מכבד את זכותו לפרטיות) הציג עצמו בפנַי כגבר הומו צעיר (הוא היה אז כבן 20). דוד היה בן למשפחה יהודית מסורתית בארה"ב והוא עצמו היה שומר מצוות. דוד סיפר לי שהוא מניח תפילין כל יום, אינו נוסע בשבת, אינו אוֹכֵל אוֹכֶל לא כשר כשהוא אוכל מחוץ לביתו, וכן הלאה. הוא ואחותו קוראים מן התורה בבית הכנסת המקומי לעיתים קרובות. איש לא ידע על האורינטציה המינית שלו, אפילו לא משפחתו הקרובה, וחרף הפצרותַי, הוא סרב בכל תוקף לפנות לרב המקומי כדי לדון עמו בנושא.

הדוא"לים שלו אלי הראו עד כמה הוא סובל מהעובדה שנטיותיו הטבעיות נדמו לו כמגונות על פי התורה. הוא ניסה במסירות להיות יהודי קונסרבטיבי ללא דופי, מתוך שכנוע פנימי עמוק; איך ייתכן שהוא ייחשב חוטא על ידי אותה המסורת שהוא כל-כך מוקיר? הוא לא ניסה לאתגר אותי, או להתוכח אתי; הוא התחנן בפני, הפציר בי לפתור בשבילו את הסוגיה שמדירה שינה מעיניו. הוא רצה להתקבל כפי שהוא.

כשהיה בן 14 או 15, מצא דוד באוסף הספרים המשפחתי את תרגומו של היימן גולדין לספרו של הרב שלמה גנצפריד ז"ל "קיצור שולחן ערוך". שם קרא את פרק קנ"א ששבר אותו:

אסור להוציא שכבת זרע לבטלה, ועון זה חמור מכל עברות שבתורה. ואלו שמנאפים ביד ומוציאים זרע לבטלה, לא די להם שאיסור גדול הוא, אלא שהעושה זאת הוא בנידוי ... ולפעמים בעונש זה חס וחלילה בניו מתים כשהם קטנים...

כשכתב לי הייתה זו הפעם הראשונה שסיפר למישהו שהוא עדיין מאונן, וכי התמונות הארוטיות היחידות שהוא מעלה בראשו הן של גברים. ההתכתבות שלנו נמשכת לפרקים עד לעצם היום הזה; הוא כותב בכל פעם שיש לו שאלה.

דוד סיפר שבמהלך גיל ההתבגרות הוא 'התאהב' מספר פעמים אבל מעולם לא העז לפנות אל מושאי תשוקתו. לא הייתה בידו דרך להבחין האם הם כמוהו או לא והוא חשש מהאופן שייתכן והיו מגיבים לפניותיו.

לכן, בשעה שחבריו ללימודים פיתחו חברויות וחוו חוויות עם חברותיהם, הוא נדון לרומן חשאי וערירי עם ידו הימנית. במהלך הלימודים באוניברסיטה התרחש הבלתי נמנע: הוא מצא עוד בחור צעיר שהיה בדיוק כמוהו והם פיתחו חברות איתנה. בגלל הקשר שלו עם דוד, יונתן (גם את פרטיותו אני מבקש לכבד) החל לשמור מצוות ובמהרה החברות שלהם הפכה למשהו עמוק יותר ומשמעותי יותר. כדי לסבך את העניין עוד יותר, דוד מצא אהבה נוספת: תלמוד תורה. התשוקה שלו למסורת והוראתה הייתה כה חזקה, עד שגמר בלבו ללכת ללמוד תורה באחד מבתי המדרש לרבנים...

משתתפת קבועה נוספת בחוג לימוד משניות (מעצם ראשית הפעילות) הייתה אישה אז בשנות הארבעים לחייה. שֶרִי (ודאי ניחשתם שגם כאן מדובר בשם בדוי) הייתה לסבית שחייתה עם בת זוגתה בניו יורק. גם היא הייתה יהודיה קונסרבטיבית מסורה, פעילה מאוד בבית הכנסת המקומי שלה. בניגוד לדוד, שֶרִי הייתה מלאת כעס וזעם כנגד הרבנות הקונסרבטיבית. רבנים רבים מדי, טענה, "משמיעים קולות סימפטיים" אך לא עושים דבר כדי להקל על הקשיים של הומוסקסואליים ולסביות דתיים. ללא ספק גם אני נכללתי באותה קטגוריה, אך שֶרִי הייתה מנומסת מדי מלומר זאת. במהלך השנים איבדתי קשר עם שֶרִי, אבל זכרון המרירות שלה הניע אותי לכלול הומוסקסואליות נשית במאמר הזה, למרות שראשיתו בהתכתבויות שלי עם דוד. אולי יום אחד תתקל שרי בהקדמה הזאת ותזהה את עצמה; ושמא עלה בידי להציל את התנועה הקונסרבטיבית בעיניה.

המאמר הזה צמח מתוך ההתכתבויות האלקטרוניות שלי עם דוד, בתוספת מסרים אחדים מיונתן. דוד ואני מעולם לא נפגשנו וככל שידוע לי לעולם לא ניפגש. אך הוא חשף בפני את נשמתו, ואני מקווה שדרך ה-ז'רגון הרבני ניתן להבחין בחרדה של נפשו המיוסרת. דוד אינו מעוניין בהצהרות שטחיות או כלליות. הוא מעוניין לדעת מה יש למקורות קלאסיים של ההלכה לומר והאם תפיסה קונסרבטיבית מודרנית של ההלכה יכולה למצוא מקום בשבילו בעולם היהודי. דוד מעוניין בש"ס ובפוסקים ולא בפרשנויות חדשות של טקסטים מקראיים. זה מתאים גם לי!

במאמר הזה שני חלקים. החלק הראשון פונה אל דוד ואל שֶרִי, כשעמיתי הרבנים קוראים מעבר לכתפיהם; החלק השני ממוען לעמיתי הרבנים, כשהפעם דוד ושֶרִי קוראים מעבר לכתפיהם הם.

רמב"ם כתב לכתחילה את יצירת המופת שלו, "מורה נבוכים" כמכתב לאחד מתלמידיו. באחד הקטעים המקדימים כתב [תרגום לעברית של הרב יוסף קאפח ז"ל] :

בהיות שאתה התלמיד היקר .... כאשר עמדת לפני ובאת מקצוי ארץ ללמוד אצלי גדלה מעלתך בעיני... וראיתיך שכבר קלטת משהו מן הענינים האלה מזולתי, ואתה נבוך והחלו בלבך הסוסים, ונפשך הנכבדה דורשת ממך למצא דברי חפץ... וכאשר גזר ה' על הפרידה ופנית לאשר פנית עוררו בי אותם הפגישות יזמה שכבר שכבה בי, ועוררני העדרך לחבור מאמר זה אשר חברתיו לך ולדומיך ... ואתה שלום.

אני מקווה שלא יהיה זה יומרני מדי להציע שהמאמר הזה הינו, במובן מסוים, כמכתב לדוד. שהרי אני תולה את עצמי באילן גדול [בבלי, פסחים קי"ב ע"א ורש"י שם]. מכיוון שהחומר המוצע במאמר הזה הוא באופן מסוים מכתב לתלמיד, קראתי לו:


דוד היקר



מבוא

לפני זמן מה התנהל דיון בין רבנים קונסרבטיביים בפורום באינטרנט, בנוגע להיתר עריכת טקס 'נישואין' בין בני זוג בני אותו מין. אני חתמתי את תרומתי לדיון כך:

עלינו לחפש באופן פעיל פתרון הלכתי שלא יתעלם מהאיסור שעדיין נחשב מדאורייתא (אף על פי שאני מאמין שתפיסה אחרת אפשרית), אבל גם שלא ינדה הומוסקסואלים ויגזור עליהם עגינות [מצב שבו אדם אינו רשאי להינשא או לקיים יחסים מיניים עם אחר בגלל מצבו ההלכתי, מצב שאינו ניתן לתיקון על ידו] ושהפתרון יהיה גם כזה שרוב חברי הקהילה הקונסרבטיבית יוכלו להשלים עמו. אילו היה לי הזמן הדרוש והיצירתיות ההלכתית זה בדיוק מה שהייתי עושה.

מה שבא בהמשך הוא ניסיון מצדי לקיים את ההבטחה שמשתמעת מהמשפט האחרון.

אני מציע את המשפטים הבאים כמובנים מאליהם:

  1. הומוסקסואליות היא גוון במיניות האנושית שבה משיכה מינית ורגשית מופנית כלפי בני אותו מין ולא כלפי בני המין האחר. לא ברור לנו אם האיטיאולוגיה של הגיוון הזה היא גנטית או שהיא נרכשת בילדות. מה שברור לנו הוא שלהומואים - כמו לסטרייטים - אין יכולת הכרעה בנוגיע לאורינטציה המינית שלהם.

  2. הומוסקסואליות אינה נתפסת עוד בידי הקהילה הרפואית כמחלת נפש, ולפיכך אינה נחשבת כהפרעה הזקוקה לטיפול. באותם המקרים שניסיונות להמיר את האורינטציה המינית של הומוסקסואלים עדיין מתרחשים, מבחינה סטטיסטית הצלחותיהם מזעריות ולרוב הפעילות מלווה בגרימת נזק פסיכולוגי למטופלים.

  3. לפי ההלכה המסורתית התורה אוסרת קיום יחסי מין בין גברים דרך פי הטבעת, וכן צורות נוספות של פעילות מינית נתפסות במסורת ההלכתית (כפי שהיא מובנת עד כה) כעבירות.

  4. חרף גישתם של מומחים רפואיים חלק גדול מן האוכלוסייה המודרנית עדיין רואה בהומוסקסואליות סטייה, עם דרגות שונות של התנגדות הנעות משאט-נפש עד להתעללות פיסית ומילולית, פגיעה בזדון ואף רצח. באופן כללי ניתן לפיכך לומר שהומוסקסואלים מהססים לחשוף את האורינטציה שלהם וסובלים הן מנטלית והן רגשית ממצבם; הסבל הזה מוביל לפיתוח דיכאונות חמורים ואף התאבדות בשיעור גבוה בהרבה משאר האוכלוסייה.

  5. בנוסף לבעיות שתיארתי לעיל, הומוסקסואל יהודי המעונין לחיות חיי תורה עשירים ומסורים נאלץ להתמודד עם העובדה שהומוסקסואליות היא חטא לפי המסורת ההלכתית כפי שהבינוה עד הלום.

בראשית העשור האחרון של המאה ה-20 הכללית, ועד ההלכה (CJLS) של כנסת הרבנים בארה"ב דנה במספר שאלות ותשובות בנוגע להומוסקסואליות והקהילה היהודית הקונסרבטיבית. התנאים העיקריים להצהרה שהתבססה על השאלות והתשובות והתקבלה על פי רוב היו כדלקמן:

הומוסקסואלים מוזמנים לקהילותינו אך אינם רשאים להתקבל לבתי המדרש לרבנים או לכנסת הרבנים, אינם רשאים לתפקד כרבנים או כחזנים ושחברים בכנסת הרבנים אינם רשאים לערוך טקסי זוגיות לזוגות הומוסקסואליים. בנוגע לכיבודים בבית הכנסת ותפקידים אחרים (מורים ומדריכי נוער) כל רב כמרא דאתרא (רב מקומי) יחליט בעניין.

הוגשו מספר תגובות המתנגדות להצהרה, אך רק אחת מהם התקבלה, לפיה אף על פי שדרוש שינוי גדול, הזמן טרם בשל לשינוי שכזה.

מהתשובות שהתקבלו באותה התקופה שתיים (שהתקבלו על ידי ועד ההלכה ב-25 במרץ 1992) ראויות לציון. תשובתו של הרב ג'ואל רוט דנה ביסודיות באיטיולוגיה של הומוסקסואליות ובשיקולים הלכתיים. המסקנה הסופית בתשובתו הייתה שאין זו עבירה להיות הומוסקסואל, אך התנהגות הומוסקסואלית היא עבירה והמסורת ההלכתית דורשת מהומוסקסואלים לחיות חיי פרישות.

תשובה זו של הרב ג'ואל רוט זכתה לביקורת חריפה בתשובה המתנגדת הראויה לציון מאותה התקופה. היא נכתבה על ידי הרב אליוט .נ. דורף, אשר הציג כמה הבחנות בנוגע למסקנתו של הרב רוט:

הפורמליזם המשפטי של הרב רוט הוא רע דיו אינטלקטואלית, אבל כאן המתודה הזאת מובילה אותו... לתוצאות אכזריות שלא יאומנו... כפי שהרוב הגדול של הספרות הפסיכולוגית בנושא מאשרת, וכפי שהרב רוט מודה בעצמו, אין בידן של שיטות פסיכולוגיות לשנות אדם הומוסקסואל להטרוסקסואל. הרב רוט מבקש לפיכך באופן מפורש מהומואים ולסביות להימנע מביטוי מיני לאורך כל חייהם. התוצאה היא אכזריות מובהקת.

אין ספק שמסקנותיו של הרב רוט תואמות את המחשבה ההלכתית בעולם האורתודוקסי, אשר מלמדת שלפי התורה (במובן הרחב ביותר של המושג) על ההומוסקסואל באופן אידיאלי לחיות בפרישות מינית מוחלטת. זוהי לא העמדה של המאמר הזה. יחד עם זאת, עלינו לציין כי יותר ויותר תשובות אורתודוקסיות וחרדיות מחזקות את המסקנה הזאת ועלולות להוביל למסקנות הלכה-למעשה שונות מאלו שאומצו על ידי ועד ההלכה בניו יורק. הרב חיים רפפורט, חבר ב'קבינט' של הרבנות הראשית האורתודוקסית בבריטניה כותב [ב-Jewish Chronicle, לונדון, 11 בפברואר 2000]:

כאשר מייעצים להומוסקסואלים אין זה מציאותי לצפות לכך שההתנהגות האסורה תחדל מיידית. בתקופת הביניים, עלינו לעזור להומוסקסואלים להימנע ממלכודות ההפקרות, הייאוש ושלל המכאובים להם הם חשופים. דכאון ונסיונות התאבדות בקרב הומוסקסואלים הם לא התרחשויות נדירות. רבנים, מורים ומייעצים חייבים להיות דרוכים בעניינים אלו ולא לעמוד באפס מעשה בסוגיות של חיים ומוות.

הרב אהרון פלדמן, בשעתו ראש ישיבה חרדית בירושלים, כותב במכתב להומוסקסואל בעל תשובה: [שהתפרסם בגליון האביב 1998 של Jewish Action Magazine ]:

הומוסקסואל יהודי חייב לעלות על דרך שבסופה הוא יפטור את עצמו מפעילות הומוסקסואלית. אין זה מן ההכרח שישנה את נטייתו המינית (אם זה בכלל בגדר האפשר), רק שיחדול מפעילות הומוסקסואלית. מובן מאליו שלרבים זו תהייה משימה קשה שתוכל לבוא לידי גמר מוצלח רק לאחר זמן

בשעה שאני הייתי מחפש אחר תגובה יותר ליברלית, תגובתו של הרב פלדמן בהירה לחלוטין: ברוב המוחלט של המקרים אין זה מעשי לצפות שההומוסקסואל הדתי יאמץ לפתע פרישות. בתשעים ותשעה מקרים מתוך מאה, להומוסקסואל הדתי יש צרכים - רגשיים וחברתיים - שמהם לא יוכל להתעלם ושלהם עליו לתת עדיפות. עלינו להקשיב "אֶל-קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא-שָׁם".

המקור המקראי נמצא בבראשית כא יז ופירוש החכמים נמצא בראש השנה ט"ז ע"ב. כללתי את ההערה הזאת משום שאפילו אם בגמרא מטרת המדרש היא ההפך המוחלט ממטרתי שלי, המסקנה אינה כה שונה.

בגמרא מסבירים את הפסוק הזה כך: כשבאים לשפוט אדם על מעשיו יש להתייחס למצבו הנוכחי. אם כן, עלינו להתייחס לצרכיו הנוכחיים של ההומוסקסואל מנקודת המבט של ההלכה, ולא לפי מה שהיינו רוצים שתהיה התנהגותו האידיאלית.

לפיכך, מטרת החקר הזה היא לקבוע פרמטרים הלכתיים אפשריים בשביל אותם הומוסקסואלים אשר לא יאמצו את הפרישות הנתבעת על ידי הרב ג'ואל רוט והעולם האורתודוקסי, אך מבקשים להישאר יהודים קונסרבטיביים מסורים ופעילים באמונתם הדתית. רבים מהם בחרדה קיצונית בגין העימות שבין נטיותיהם הטבעיות והוראות המסורת כפי שלמדו אותן. במקרים רבים זהו מצב של 'אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי' [ברכות ס"א ע"א] - הם סובלים ממה שהם תופסים כדיכוטומיה בין הדרישות של המסורת לבין הדרישות של טבעם. רבים מהיהודים הקונסרבטיבים והמסורתיים הללו רוצים למלא תפקיד פעיל בקהילה היהודית אך מרגישים שדעות קדומות והוראות מיושנות מונעות מהם להשתלב בקהילה. המאמר הזה אינו נדרש לסוגיה הכללית של יחס ההלכה כלפי התנהגות הומוסקסואלית, אלא פונה אל צרכים ספציפיים של הומוסקסואלים דתיים המזדהים עם האידיאולוגיה והמנהגים של היהדות הקונסרבטיבית ואשר מבקשים לחיות, ללמוד ואף ללמד את המסורת. לפיכך, יש לציין כי חלקים במאמר זה לא יתקבלו בברכה על ידי פעיל זכויות הומוסקסואלים חילוני.


חלק א'

(א) איסורים יסודיים

1 הומוסקסואלים ממין זכר

המושג המופיע במקורותינו הקלאסיים והמשמש לציון האיסור המרכזי בתורה על הומוסקסואליות הוא 'משכב זכור' [ברכות מ"ג ע"ב, שבת י"ז ע"ב, קמ"ט ע"ב, סוכה כ"ט ע"א, קידושין פ"ב ע"א, עבודה זרה ל"ו ע"ב, נידה י"ג ע"ב]. המושג הזה מובן כיום כשקול באופן מסוים ל'הומוסקסואליות', אך זוהי טעות. משכב זכור מתייחס לפעולה אחת בלבד. התורה שבכתב אוסרת על משכב זכור במפורש פעמיים:

וְאֶת-זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִוא: [ויקרא יח, כב]

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת-זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם: [ויקרא כ יג].

רמב"ם מגדיר משכב זכור כך:

הבא על הזכר או הביא זכר עליו כיון שהערה [חדר] אם היו שניהם גדולים נסקלים שנאמר ואת זכר לא תשכב בין שהיה בועל או נבעל... [הלכות איסורי ביאה פ"א הי"ד]

גם בזמנים המודרנים ההגדרה הלכאורה אנטומית הזאת מקובלת. הנה חלק מתשובה של הרב החרדי ד"ר מרדכי הלפרין MD [בית חולים שערי צדק, (מרכז שלשינגר להלכה רפואית) 1999]:

משכב זכור, שהוא אחת מן העברות החמורות בתורה, מצביע אך ורק על קיום יחסי מין הכוללים חדירה בפי הטבעת. עשה כל המאמצים, השתמש בכל כוחות הנפש שלך, כדי להימנע מפעילות מינית שכזאת.

הרב אליוט נ. דורף מגיע לאותה המסקנה, מנקודת המבט של היהדות הקונסרבטיבית:

מין אנאלי הוא לא המקבילה של הומוסקסואליות או אפילו של מין הומוסקסואלי. נטייה מינית הומוסקסואלית ומעשים הומוסקסואלים נבדלים ממין אנאלי, אשר מבוצע על ידי מספר הומוסקסואלים, מספר הטרוסקסואלים וכלל לא על ידי לסביות. כתוצאה מכך, אם מין אנאלי נשפט כחריג הן במובן תִיאוּרי והן במובן משפטי, עלינו לדון בכך, ולא בהומוסקסואליות או במעשים הומוסקסואלים בעצמם.

יש אנשים המניחים שביחסי מין בין גברים כרוכה חדירה אנאלית מן ההכרח. למעשה, בקשר עם מין חודרני נמצא כי רבע עד שליש מהגברים ההומוסקסואלים מעולם לא קיימו מין אנאלי, לא כחודר ולא כנחדר; ובשנים האחרונות, לאחר שהתברר שמין אנאלי הוא מסוכן במיוחד בגלל החשש מהידבקות באיידס, גברים רבים שבעבר קיימו יחסי מין אנאליים שינו את פעילותם - AVERT, 4 Brighton Road, Horsham, West Sussex, RH13 5BA, England. בסקר פרטי שנערך באינטרנט בו השתתפו יותר מ-150 גברים הומוסקסואלים נמצא כי בערך 30 אחוז מהנשאלים הפעילים מינית דיווחו כי אינם מקיימים יחסים אנאליים, לא כחודרים ולא כנחדרים.

עצם הדבר שאינו מבחין בכלל בין 'משכב זכור' הספציפי לבין המושג 'הומוסקסואליות' בכלל הוא פגם מרכזי בתשובתו של הרב ג'ואל רוט.

עמית שאת דעתו אני מעריך מאוד, קרא תגר על סברתי כי מה שהתורה אוסרת הוא מין אנאלי. הוא טען שאולי הכוונה בכלל היא לחדירה דרך הפה. בשעה שנראה לי מובן מאליו שהמסורת ההלכתית שלנו תמיד הבינה את החדירה כדרך פי הטבעת לקחתי על עצמי את משימת ההוכחה. כדי לא לפגוע בשטף של המאמר הזה צירפתי את תשובתי לאתגר כנספח. [לחץ כאן כדי לקרוא את הנספח.]

כעת ברור כי הלפרין צודק בהערכתו שמשכב זכור, בהתבסס על הביטוי המקראי 'משכבי אשה', מתייחס למין דרך פי הטבעת. אם התורה אוסרת על המעשה הספציפי של חדירה אנאלית של גבר אחד בידי גבר אחר משתמע מכך כי שני הפסוקים מהתורה אינם איסור כולל על הומוסקסואליות. הגבר ההומוסקסואל שנמנע באופן קפדני מחדירה אנאלית אינו אשם במשכב זכור והגינוי שמתבטא בפסוקים הללו איננו מתייחס אליו.

משיבים קונסרבטיבים אחרים טענו לפירוש והבנה מחודשים של הפסוקים המקראיים הרלוונטים. מבין אלה, החשובה ביותר היא תשובתו האמיצה של הרב ברדלי שביט ארטסון, שלא התקבלה בידי ועד ההלכה בניו יורק. גישתו הפרשנית תְקֵפָה לחלוטין והאופן שבו הוא מטפל בנושא ממצה. ההיסוס שלי בנוגע לתשובתו אינה בנוגע לתוכנה אלא בנוגע למה שחסר בה. ההעדפה האישית שלי, כפי שהצגתי במבוא, היא לבסס את תשובתי על האופן שבו חכמינו ורבותינו הבינו את הפסוקים המקראיים האלה לאורך הדורות, ללא פירוש מְחַדֵש. אני מבחין בחסרונו של היחס הזה לפסיקת החכמים בתשובתו של הרב ארטסון. אף על פי כן, חשוב לציין שמאמרים כמו זה של הרב ארטסון לא רק מציגים מתודולוגיה תְקֵפָה לחלוטין, אלא גם מספקים לנו הארות חשובות. במיוחד אדגיש את ההבדל בין 'הומוסקסואליות חברתית' בתקופות מוקדמות יותר לבין 'הומוסקסואליות רגשית' שהיא ההבחנה המרכזית של הרב ארטסון. אני שותף לעמדתו שחכמינו לא הבינו הומוסקסואליות כפי שעלינו להבינה כיום לאורם של התפתחויות בתחום הפסיכולוגיה. מכיוון שדרכו ודרכי מובילות אל אותה המטרה, הן אינן דעות בלעדיות אלא משלימות. המאמר שלי מציג את מה שלדעתי חסר בשלו ואני מקווה שהוא יסכים עם כך שתשובתו מציגה את מה שחסר בשלי. איש מאתנו, אני מניח, לא יסכים בהכרח עם כל מה שהאחר כתב, אך שנינו נסכים על הכיוון הכללי.

משכב זכור הוא איסור מיני מרכזי. הוא שייך לקטגוריה הידועה באופן כולל כעריות, איסורי הזדווגות. כמו איסורים אחרים בקטגוריה הזאת זו עבירה שדינה מוות. בזמנים עברו, כאשר היו בתי דין הפוסקים דיני מוות לפי חוקי התורה, שני הגברים שהיו משתתפים במין אנאלי היו נידונים למוות בסקילה אם היו שני עדים כשרים על פי ההלכה שהזהירו את הזוג שהם מבצעים עבירה שדינה מוות. בהיעדרם של בתי דין כאלה היום, המשתתפים נענשים בכָרֵת אם הם לא עושים תשובה ומביעים חרטה כנה לפני מותם. [רמב"ם מגדיר כָרֵת כהכחדה המוחלטת של הנשמה בשעת המוות הפיזי של הגוף (פרוש המשניות, פרק חלק, משנה א').]

משתמע מכך שעל הומוסקסואל המבקש לחיות חיי תורה לעשות כל מאמץ כדי להימנע ממין אנאלי. כל דבר אחר כפוף לדרישה המרכזית הזאת. לא משנה כמה ההימנעות קשה, רגשית ומינית, על המאמץ המרכזי להיעשות כדי להימנע ממין אנאלי (וכפי שרמב"ם מציין, הדבר תקף לגבי שני המשתתפים גם יחד). הגישה הזאת נובעת מכך שכל ההזדווגויות המכונות עריות שייכות לעבירות שעל אדם להימנע מהם גם אם ישלם על כך בחייו (שלוש הקטגוריות הן עבודה זרה, גילוי עריות ורצח. [רמב"ם, הלכות יסודי התורה, פ"ה ה"א-ב].

משכב זכור הוא אחד מאיסורי העריות שבאופן כללי קשה לאנשים לשומרו. איסור אחר, על הצד ההטרוסקסואלי, הוא האיסור על קיום יחסי מין בין גבר לאישה, גם אם מדובר באשתו, אם האישה אינה טובלת בקביעות במקווה לאחר וסתה. גם עבירה זו עונשה כרת אם אדם מת בלי לעשות תשובה. אין הבדל בין שתי העברות מנוקדת מבט הלכתית. בוא נדמיין לרגע מצב שיכול להתעורר כמעט בכל עיר שבה חיים יהודים כיום. בבניין מגורים ישנן שתי דירות באותה הקומה. בדירה א' גרים איש ואשתו - זוג שנישא דרך חופה-קידושין ומוביל חיים יהודיים של שמירת מצוות וביקור בבית הכנסת. אף על פי כן, האישה בדירה הזאת אינה טובלת במקווה בכל חודש. בדירה ב' גר איש ובן זוגו - זוג המנסה להוביל חיים יהודיים של שמירת מצוות וביקור בבית הכנסת. אף על פי שמדובר בזוג הומוסקסואלי הם נמנעים בקפידה ממין דרך פי הטבעת, בהבינם שזהו מעשה האסור על פי התורה, בדיוק כפי שהזדווגות עם נידה הוא מעשה האסור על פי התורה. האין זה אירוני, שמנקודת המבט של שמירת המצוות זוג הגברים בדירה ב' הם 'יהודים טובים יותר' מהבעל והאישה בדירה א'?

לפני שנעזוב את סוגיית משכב זכור אבקש להתייחס לנקודה מאוד אנושית בדיון הזה. מה יכול להיאמר על אדם שבאופן כללי מנסה לשמור על איסור משכב זכור, אך לפעמים נכשל בשמירה על איסור זה?. שוב, כדי לא לפגוע בשטף הקריאה צירפתי את עצתי המהוססות בנושא בנספח. [לחץ כאן כדי לקרוא את הנספח.]

2 הומוסקסואליות נשית.

כפי שראינו, המעשה שהתורה אוסרת הוא חדירה אנאלית של גבר אחד בידי אחר. מסיבות אנטומיות מובנות מאליהן, איסור זה אינו חל על נשים. זאת הסיבה שביחסים הומוסקסואליים אין מעשה מקביל אצל נשים לזה אצל גברים שדינו מוות או כרת. אף על פי כן, מעשים הומוסקסואלים גם בין נשים נאסרו בידי החכמים. איסורם מתבסס על פרשנות החכמים לפסוק המופיע בתורה [ויקרא יח ג]:

כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ-מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם-בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ-כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ:

רמב"ם [הלכות איסורי ביאה פכ"א ה"ח] פוסק בזו הלשון:

נשים המסוללות זו בזו אסור וממעשה מצרים הוא... אף על פי שמעשה זה אסור אין מלקין עליו, שאין לו לאו מיוחד והרי אין שם ביאה כלל. לפיכך אין נאסרות לכהונה משום זנות ולא תיאסר אשה על בעלה בזה שאין כאן זנות... ויש לאיש להקפיד על אשתו מִדָבָר זה ומונע הנשים הידועות בכך מלהכנס לה ומלצאת היא אליהן:

מכיוון שיחסי מין בין נשים אינם עריות ואין להם שום השלכות חברתיות או משפטיות אין צורך לחקור את המשמעות ההלכתית של הומוסקסואליות נשית בשלב זה, שהרי ניתן להתייחס אליהן בדיון על הומוסקסואליות זכרית, לבד מאשר הדיון על משכב זכור ואוננות. בכל זאת, עלינו לציין שיש חשיבות לכך שהאיסור של החכמים מניח שהנשים המעורבות במעשים הללו נושאות לגברים.

(ב) שיקולים משניים

עתה רשאים אנו לבחון את המעמד ההלכתי של פעילויות מיניות אחרות הפתוחות בפני זוגות הומוסקסואלים.

1 פריה ורביה.

(א) הומוסקסואליות גברית

בשולחן ערוך [אבן העזר סימן א סעיף א] נאמר:

חייב כל אדם לישא אשה כדי לפרות ולרבות

האם מצווה זו, הראשונה מתוך תרי"ג המצוות שבתורה, תקפה לגבי גברים הומוסקסואלים? בראיון בתוספת לסרט הדוקומנטרי "לפניך ברעדה" (התוספות זמינות בגרסת הדי.וי.די), הרב אהרון פלדמן מירושלים, מספר סיפור על הרבי מבריסק [הרב יצחק זאב הלוי סולובצ'יק 1886-1959): הומוסקסואל ניגש אליו. הרב מבריסק אמר כי הוא פטור מהמצווה להתחתן ולהתרבות משום שאין בו היצרים הללו.

זה נראה הולם לחלוטין. יהיה זה אכזרי להטיל נישואים על אדם שבשבילו מפגש מיני עם אישה יהיה לחלוטין לא נעים ואולי אפילו בלתי אפשרי מבחינה פיזית, בשל אילוציו הפסיכולוגיים והרגשיים. יהיה זה אכזרי לא רק בשביל האיש אלא גם בשביל האישה אותה ישא. ה-"בריסקר" מתייחס לעובדה שגבר הומוסקסואלי אינו נמשך לנשים: הוא פשוט לא תוכנת כך. הוא נמשך מינית כלפי גברים אחרים באופן טבעי לא פחות מאשר גברים הטרוסקסואלים נמשכים לנשים. ה-"בריסקר" ודאי הבין שהנטייה המינית הזאת אינה בחירתו של ההומוסקסואל, אלא מוטלת עליו בידי מכניזם הנמצא מעבר לשליטתו או הבנתו. (הנחה זו נכונה גם ביחס לנטייה הטרוסקסואלית, אך לא מרבים להעריך זאת כך משום שהנטייה ההטרוסקסואלית נתפסת בידי האנושות והתורה כנורמה).

כאשר מעשיו של אדם מושפעים מכוח הנמצא מעבר לשליטתו, מקורותינו מכנים זאת 'אונס'. נשוב למשמעות ההלכתית של אונס בשלב מאוחר יותר במאמר זה. עם כל זאת, סבורני שעלינו לחשוב על נקודה זו בהערכתנו את האופן שבו התורה מתייחסת להומוסקסואליות. בַדיון המפורסם בין רבי לבין בר-קפרא בנדרים נ"א ע"א, המלה המקראית תועבה [ויקרא יח כב] מפורשת בידי בר-קפרא כמו 'תועה אתה בה'. בפרשנות שלו על הפסוק הזה ר"ן מסביר שהפסוק מבקר בעלים הזונחים את נשותיהם הלגיטימיות כדי ללכת ולחפש אחר גברים: "שמניח משכבי אישה והולך אצל זכר." בעלי התוספות מסכימים עם הפרשנות הזאת ואף הופכים אותה ליותר ספציפית: "שמניחין נשותיהן והולכין אצל משכב זכור." אני סבור שלפי הפרשנות הזאת ניתן להבין את השיחה בין רבי לבין בר-קפרא בכך שבר-קפרא מרמז פעמים מספר שהוא מתנגד לנישואיה של בתו של רבי לבן-אליסא בשל הסיבות המצוינות.

תמיד חשוב לקחת בחשבון מי הוא ה-'אתה', כשמוצאים ציווי בלשון 'עשה' או 'אל תעשה'. לפי הראשונים, איסור התורה כנגד משכב זכור מופנה כלפי גברים הנשואים לנשים. לאחרונה גיליתי עוד אחד מן הראשונים הנותן פרשנות דומה לפסוקים שבחומש ויקרא. בספרו 'מעבר לספק סביר' מורי ורבי, הרב יהודה לייב ג'ייקובס ז"ל, מביא את 'מקרה לַנְגֶה' המוזר, בו חלק מן הקהילה החרדית ניסה בהצלחה להסיר כמה פסקאות מספר שחיבר ד"ר י. לַנְגֶה. הספר עוסק במשנתו של רבי יהודה החסיד. מהדורות נוספות של הספר צונזרו, אבל המהדורה המקורית היתה בידו של הרב ג'ייקובס, שהואיל בטובו לספק לי את המלים המדויקות של רבי יהודה החסיד בנוגע לפסוקים בחומש ויקרא, שהם הנושא של דיונינו הנוכחי. באופן לא מפתיע, הם דומים מאוד בכוונותיהם לאלו של ראשונים אחרים שאת דבריהם הבאנו לעיל:

מה שאסרה תורה לשכב את זכר ושלא לרבע את הבהמה הכל בעבור ... פריה ורביה שישאו נשים ויקיימו.

יהיה הדבר כפי שיהיה, עלינו לציין שאיננו מוצאים ולוּ רמז לסטיה מוסרית בדבריהם של הראשונים האלה. הפרשנות הזאת, בשעה שייתכן והיא מטילה אור על בעייתם של הגברים ההומוסקסואלים, מטילה חושך על בעייתם של הגברים ההומוסקסואלים הנשואים לנשים. בכל מקרה, לא זה נושא לדיוננו הנוכחי.

הומוסקסואליות נשית

נשים אינן מחויבות להינשא ולהוליד. רמב"ם [הילכות אישות פט"ו ה"ב] מביא זאת באופן בהיר ותמציתי:

האיש מצווה על פריה ורביה אבל לא האשה.

לפיכך, אין הכרח על אישה אשר מבקשת להימנע מחיי זוגיות עם גבר להינשא ולהוליד ילדים.

2 פעילויות מיניות אחרות

פעילויות מיניות אחרות יכללו אוננות (כולל מין אוראלי), חיבוקים, נשיקות וכן הלאה. מבין אלה, רק אוננות ומין אוראלי הן במובהק פעילויות זכריות ולכן נתייחס אליהן תחילה. לאחר מכן נתייחס לשאר הפעילויות המיניות אשר משותפות להומואים וללסביות.

(א). הומוסקסואליות גברית

(1) אוננות

אוננות (אוננות אינו המונח ההולם ביותר לדיוננו משום שסביר שהוא מצביע על משגל נסוג ולכן המונח בעל יישום הטרוסקסואלי באופן מובהק) נקראת במקורותינו הקלאסיים 'השחתת זרע' או 'הוצאת זרע לבטלה'. זאת אומרת שתוצאתה של הפעולה היא בהוצאת זרע למטרה אחרת מהתרבות ולכלי קיבול שאינו הרחם. פעולה זו נאסרה על ידי האמורא הארץ-ישראלי רבי יוחנן בתלמוד [נידה י"ג, ע"א] והוא מבסס עצמו על מותו של אונן בן יהודה כפי שמתואר בתורה [בראשית לח י]. בשולחן ערוך [אבן העזר, סימן כ"ג: סעיפים א'-ב'], תחת השפעת ספר הזוהר [חלק ג', צ' ע"א] המחבר אוסר על פעולה זו בהגזמה:

אסור להוציא שכבת זרע לבטלה ועון זה חמור מכל עבירות שבתורה ... אלו שמנאפים ביד ומוציאים שכבת זרע לא די להם ... שאיסור גדול הוא אלא שהעושה זה בנדוי.

אם, בנוסף למשכב זכור, גם פעילות זו נאסרת על הגבר ההומוסקסואלי, הוא יישאר ללא אמצעים פיזיים לפריקת מתח מיני או לביטוי מיני, מה שעלול להוביל לתוצאות הרות אסון, הנעות בין חרדה, חוסר יציבות רגשית והתאבדות.

אף על פי שמעגל המכרים שלי מוגבל, באופן אישי מוכרים לי שני הומוסקסואלים צעירים שניסו להתאבד, האחד בגיל 13 והשני כשהיה בן 14 ושוב בגיל 23. שנים עשר סקרים מדעיים עצמאיים, שנערכו בין השנים 1972 ו-1992, ואשר סקרו 1537 מקרים, הצביעו על כך שגיל ההתאבדות (או נסיון ההתאבדות הראשון) הממוצע הוא 19.3, אחוז המדגם הכללי שהתאבדו או שניסו להתאבד היה 31.3% ואחוז הניסיונות הנשנים היה 39.6% . בנוסף, סוכנות ה-APS מדווחת בנוגע להומוסקסואליות בגיל הנעורים בישראל (26 באוגוסט 2001): "שיער ניסיונות ההתאבדות וההתאבדויות הממשיות בקרב נערים הומוסקסואלים גבוה פי שלושה עד שישה מהשיעור בקרב ההטרוסקסואלים, לפי דוח שפורסם ... בידי המועצה הפוליטית לזכויות ההומואים בישראל... לפי הדוח, הקהילה ההומוסקסואליות סובלת באופן לא פרופורציונלי ממחלות מין, איידס, לחץ, עישון, שימוש בסמים ובאלכוהול וחשיפה לשמש".

קי.ג'י סנדרס, הומוסקסואל מהעדה החרדית כתב בִתגובה בדיון באינטרנט:

וכך האפשרויות העומדות בפני הומוסקסואלים מתמצות למעשה בהפיכה לחילונים גמורים, או להסכים לכך שיהיה עלינו לעבור על חוקי התורה כדי לתפקד, או להתאבד. ללא ספק החלטה שלא מעוררת קנאה.

חרף הלשון הלא מתפשרת של בעל שולחן ערוך כפי שהבאתי לעיל ישנן אפשרויות הלכתיות שיתירו לגברים הומוסקסואלים לבטא את תשוקותיהם המיניות דרך אוננות. הדרך הברורה ביותר היא לעקוב אחר קו המחשבה של רבנו תם [יבמות י"ב ע"ב, ד"ה שלוש] לפיו כל מי שפטור ממצוות פרו ורבו לא חל עליו איסור האוננות. מכיוון שהסכמנו שגברים הומוסקסואלים יהיו פטורים ממצוות "פרו ורבו" ונישואין ישתמע מכך שלא חל עליהם איסור האוננות. עם כל זאת, אין פוסק אחר שאימץ את קו המחשבה הזה ובשעה שרבנו תם ללא ספק גדול דיו שנסתמך עליו, יהיה זה מעשה שקול לחפש אחר גישה נוספת כגיבוי. בפירושו על הקביעה המופרזת ההיא של בעל שולחן ערוך, בית שמואל [רבי שמואל בן אורי שרגא פייבוש, המאה ה-17] מצביע על כך שההפרזה שבקביעה מטעה. ספר החסידים [סימן קע"ו] [של רבי יהודה החסיד כבר הראה שישנם מקרים בהם לא רק שאוננות תותר, אלא אף תיחשב כעדיפה.

מעשה באחד ששאל: מי שיצרו מתגבר עליו וירא פן יחטא לישכב עם אשת איש, או עם אשתו נדה, או שאר עריות האסורות לו, אם יכול להוציא זרעו כדי שלא יחטא. והשיב לו: באותה שעה יש לו להוציא, שאשת איש מוטב שיוצא שכבת זרע ואל יחטא באשה...

בפרשנותו "חכמת שלמה" על אותו הפסק בשולחן ערוך, הרב שלמה לוריא מתקדם אף יותר ומציע שאולי זו אף מצווה לעבור עבירה קלה יותר כדי להימנע מעבירה חמורה יותר.

היכי [היכן] שיש שתי עברות לבחור, זה או זה, אז מוטב לבטל עון שכבת זרע... ואם בא לידו דבר עבירה כגון אשת איש או נדה ולא עשה, הרי נחשב לו כעושה מצווה ... לכך מותר לו להוציא שכבת זרע עבור כך.

ביססנו את העובדה שחדירה אנאלית היא אחת מן העריות האסורות על פי תורה ולכן על גברים הומוסקסואלים להימנע ממנה. לפיכך, בהתאם למחשבתו של רבי יהודה החסיד, יש למחול על אוננות כתחליף למשכב זכור; ולפי הרב שלמה לוריא, אם האוננות מובילה להימנעות מחטא משכב זכור, אזי אולי אף יש לחשבה למצווה! ייתכן גם שתפיסה זו הושפעה מהצהרתו הלא ברורה של רבי יהודה הנשיא [אבות, פ"ב מ"א]:

והוי מחשב הפסד מצווה כנגד שכרה , ושכר עברה כנגד הפסדה

בנוסף, ראו את פרשנותו של הרמב"ם בנוגע למשנה הזאת.

חרף הפירושים שהובאו לעיל יש להטיל ספק בכך שהפוסקים שאת דבריהם הבאתי התכוונו לכך שההיתר יהיה יותר מארעי, בשעה של משיכה עזה.

דעתי היא שהכוונה המקורית של איסור הוצאת זרע לבטלה, כולל זו שבספר הזוהר, הופנה כנגד משגל נסוג ("דש מבפנים וזורה מבחוץ"), ואני חושב שברור לחלוטין שהפוסקים המטילים ספק בהפרזה של בעל שולחן ערוך היו מודעים לכך, כפי שדבריהם מבהירים. אם השקפה זו נכונה, לעיסוק באוננות אין רלוונטיות לדיוננו.

האם ניתן לראות את ההיתר הזה כתקף גם במצב המתמשך של הומוסקסואלים? אני מאמין שניתן להניח כך, משום שאך טבעי הדבר שגבר דתי הומוסקסואל יחפש אחר בן זוג ומערכת יחסים. תחת התנאים הללו הפיתוי של משכב זכור מתמיד וכך גם הצורך בהיתר אוננות. הבריאות הנפשית של הגבר ההומוסקסואל תלויה בהיתר זה, ועלינו לזכור שאם גם חדירה אנאלית וגם אוננות נאסרות על הגבר ההומוסקסואל הדתי, הוא יעזוב את הדת לחלוטין. הפוסק החכם יחשב "הפסד מצווה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה."

פוסקים אחרים אף הרחיקו לכת בהסרת ההגבלה על אוננות. מרש"ג [הרב שמעון בן-יהודה גרונפלד 1930-1881], בתשובה [סימן רמ"ג] קובע שאוננות אסורה רק כשהיא נעשית לחלוטין ללא מטרה. במקרים שהם נושא דיוננו כעת לאוננות יש תפקיד חשוב ביותר להחליף את החדירה האנאלית. פוסק אחר [עצי ארזים סימן ק"א, מובא באוצר הפוסקים על אבן העזר סימן כ"ג סעיף א'] גם מגבילה את האיסור המופרז על אוננות בידי ספר הזוהר ושולחן ערוך, ומפנה את האיסור כלפי עבירה הטרוסקסואלית:

דבזוהר מיירי [מתייחס] בדש מבפנים וזורה בחוץ [משגל נסוג] כמעשה ער ואונן, דכתיב מיתה בקרא [שהתורה מדברת על מוות] ועל זה קאמר [הוא אומר] שחמור מכל עבירות שבתורה. וכן הדין [וזה הגיוני] שהמצוה מזומנת לפניו ודש בעקבו לבלתי נתן זרע לקיים מצות בוראו. אבל בספר חסידים מיירי שאין אשתו מזומנת לפניו ומנאף ביד. אף על גב שעון גדול הוא ... מכל מקום אינו חמור כל כך כאשר חייבי כריתות ומיתות בית דין כי אינו מבטל ... מצות פרו ורבו.

לכן, רק לגבי הגבר הנשוי בנוכחות אשתו תיאסר האוננות לחלוטין, והאיסור הזה לא יהיה רלוונטי עוד לדיוננו הנוכחי. לפיכך נראה שיש תמיכה רבה לאוננות בדיעבד, כפעילות מחליפה למשכב זכור. סוגיות הלכתיות נוספות הדנות באוננות משותפת ידונו בהמשך.

(ב) הומוסקסואליות נשית וגברית

2. הבעה פיזית של חיבה (חיבוקים, נשיקות והתגפפות)

התורה [ויקרא יח ו] מתנה:

אִישׁ אִישׁ אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה

רמב"ם כשהוא מתבסס על מדרש בספרא [אחרי י"ג], קובע [ספר המצוות, לא תעשה שנ"ג] כי זאת מצווה מן התורה המחייבת את כולם לשמור על מרחק פיזי מוחלט מכל אפשרות של מגע עם עריות. לפיכך דין התורה יאסור על חיבוקים, נשיקות והתגפפות עם אחות למשל, או דודה. (אכן, היה צריך ליצור הבחנה מיוחדת כדי לאפשר לאדם ליצור קשר פיזי עם אמו!) ההוראה הזאת, ככל הנראה, לא נאכפה אפילו בימי התלמוד. בגמרא [שבת י"ג ע"א] אנו קוראים על אחד האמוראים, עולא, שבשובו מבית המדרש היה מנשק את אחיותיו על חזותיהן! הגמרא מתקן זאת, שהוא נישק אותן 'על ידיהן', אך בין כך ובין כך, על פי הדין המובא על ידי רמב"ם אין בהבחנה זאת הבדל, מכיוון שכל איבר אסור לו.

בביקורתו על ספר המצוות, לאחר שניתח מספר מקורות, רמב"ן (רבינו משה בן נחמן) טוען כי אין הדין עם רמב"ם, והאיסור אותו הוא מתאר הוא מדרבנן ולא מדאורייתא.

3. אונס

לפני שנתיחס להבדל הדעות שבין רמב"ם לבין רמב"ן, עלינו לקחת בחשבון, ובפירוט רב, את הפרמטרים ההלכתיים למצב של 'אונס'. כבר הערנו שנטייה מינית טבעית כלשהי, בהיותה נתונה ומחוץ לשליטתו של היחיד, היא סוג של אונס. כאשר יחיד מנוע מלקיים מצווה בגלל כוח נגדי - אנושי, פסיכולוגי או רפואי - הוא נחשב לאנוס.

הרב יוסיף אנגל [1920-1859] כותב באופן משכנע בנושא זה [אתוון דאורייתא, סימן י"ג]:

ובזה הסברה נותנת דאין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו, ומחייב אך [ורק] את מי שיכול לקיים המצוה, ואנוס אינו מחויב כלל; שאין הקדוש ברוך הוא מבקש מהאדם רק [אלא] מה שביכולתו ... דכל עיקר החיוב הוא אך מצד רצונו יתברך בלבד, שרצה שנעשה הדבר ההוא, ואנחנו מחויבים לעשות רצונות יתברך ומצוותיו. על כן על אנוס אין חיוב כלל ואין בו עניין המצוה כלל, ש הקדוש ברוך הוא רוצה רק ממי שיכול לקיים ולא ממי שאין ביכולתו לקיים ודו"ק היטב בסברא זאת: הנה במצות פריה ורביה ... ממילא האונס פוטר ממנה לגמרי.

האורינטציה ההומוסקסואלית היא סוג של אונס. כמובן, היא אונס בדיוק באותה המידה שאורינטציה הטרוסקסואלית היא אונס. ההבדל הוא שהאינוס שבהטרוסקסואליות היא ההנחה של התורה. לעיתים נטען, שגם אם האורינטציה ההומוסקסואלית היא סוג של אינוס, אין בכך להצדיק מתן לגיטימציה הלכתית יותר מאשר ניתן להצדיק מתן לגיטימציה להתנהגויות סוטות אחרות. למשל, בתשובה שאומצה על ידי ה-CJLS ב-25 במרץ 1992, הרב ראובן קימלמן טוען ש:

ניתן לדמיין בקלות אדם שיטען שהוא פעיל מינית רק עם נשים הנשואות לאַחֵר או עם בנותיו... אם מותר להציע אנלוגיה, יתכן שהקלפטומניה תהיה אנלוגיה טובה. הם חושבים שאין ערך למה שיש להם, ויקחו דברים דווקא בגלל שהם שייכים לאחרים. חרף החמלה שלנו לביטחון העצמי הנמוך ... המוביל לבעיית הקלפטומניה, עדיין אין ביכולתנו למחול על הגנבה.

סוג כזה של טיעון נופל בשתי נקודות מרכזיות: פדופיליה וקלפטומניה (וכן הלאה) הן הפרעות נפשיות מוכרות; הן פתולוגיות; הן מחלות הנפש; לכן ההלכה לא יכולה להצדיק אותן בעודה מבקשת לקבוע את הנורמות שלה בהתאם לנפש האנושית הבריאה.

רב שאותו אני מאוד מעריך העלה שאלה חשובה בעניין זה. "הטיעונים שלך בנוגע לקבלה פסיכולוגית ורפואית של אורינטציה חד מינית כטבעית ושל אחרות כפתולוגיות הן ברות הגנה רק בקונטקסט העכשווי ... אם אני מקבל את הרעיון שההבנה שלנו את המיניות האנושית התפתחה, מה ימנע ממחקר מאוחר יותר מלקבוע שגנטיקה או סביבה יכולות ליצור דפוס קבוע של טבע יותר ספציפי? תשובתי לשאלה הזאת פשוטה. במושגי התלמוד הייתי אומר: אִין הָכֵי נָמֵי. יהיה אשר יהיה הקונצנזוס העתידי של הקהילייה המדעית בכל עניין - עלינו לקחת זאת בחשבון כחלק ממערכת הלכתית מתפתחת, כמו זו שדוגלת בה התנועה שלנו.

אף על פי שבודאי אין זה המצב של רובו של המין האנושי, הומוסקסואלית היא לא מצב פתולוגי של הנפש ודבר זה נטען שוב ושוב בידי הרשויות הרפואיות והגופים המקצועיים המתאימים. יתרה מכך, ההבדל בין פעולה ללא קורבן ופעולה עם קורבן היא הנקודה המרכזית כאן: פדופילה וקלפטומניה הן פעולות אסורות משום שמבצען - אפילו פעל תחת האינוס של נפש - מוביל לנזק ופגע. (אני חייב להודות לרב אברהם ריינזר על הארתו זו.) ההשוואה עם ניאוף, פדופיליה או קלפטומניה באה להסיט אותנו מן הנושא. השוואה טובה יותר תהייה עם מי שאיטר יד ימין: בעבר השימוש ביד שמאל נתפס כחשוד ומאיים (המלה sinister באנגלית היא המלה הלטינית לשמאל) ובמסורת הקבלית שלנו השמאל נתפס כ"סטרא אחרא". אבל ההלכה אינה מפלה כנגד מי שהוא איטר יד ימין, הואיל ויש לו נטייה טבעית ולא פתולוגית; נהפוך הוא: ההלכה אף פוסקת לצרכיו הספציפיים בעת הצורך (למשל בסוגייה על איזו יד יש להניח תפילין.

אין אנו יודעים מדוע אנשים מסוימים הם בעלי אורינטציה הומוסקסואלית. בשביל ההלכה אין זה חשוב מהי האטיולוגיה של המצב (ומומחים טרם הגיעו לנקודת הסכמה בעניין זה). ברור שזהו מצב תודעה פסיכולוגי ורגשי המוביל את תשוקתו המינית של אדם ושלאדם אין שליטה על מצב זה: תשוקותיו ונטיותיו פשוט שם. אצל הומוסקסואלים התשוקה פנימית וטבעית בדיוק כמו אצל הטרוסקסואלים. במובן זה עלינו להסכים שאדם הומוסקסואל הוא כפי שהוא משום שזוהי הדרך שהקדוש ברוך הוא רצה שיהיה. אם אין להם שליטה על נטיותיהם עלינו לתפוס אותם כפועלים תחת אינוס במובן ההלכתי. אנשים הנמצאים במצב אינוס ביחסם למצווה מסוימת - פטורים מהמצווה כל עוד אין להם שליטה על מצבם.

אם אדם עובר עבירה משום שהוא אנוס, גם אם החטא כולל עריות (כמו למשל משכב זכור), ואם לא היה אמיץ דיו למות ולא לעבור, אף על פי שחילל את שם האל הוא אינו נשפט בדין בני אדם [רמב"ם, הילכות יסודי התורה, פ"ה ה"ד]. אם זה המקרה בנוגע לעריות על אחת כמה וכמה הוא המקרה בנוגע עבירות פחותות בחומרתן. יתירה מכך, אם אדם עובר עבירה כשהוא אנוס, זכויותיו אינן נפגעות ואין הן שונות מזכויותיו של כל יהודי אחר [ריב"ש, סימן ד' וסימן י"א].

רמב"ם כותב:

אם יכול למלט נפש ... ואינו עושה, הנה הוא ככלב שב על קיאו.

בקלות אנו יכולים לראות שמדבריו ניתן להבין שהומוסקסואליות אינה נחשבת כאונס. שכן אם ההומוסקסואל יכול לחלץ עצמו מהאינוס בעזרת טיפול, אז הוא לא יכול להיחשב יותר כאנוס. יחד עם זאת, אי אפשר להכחיש את העובדות. הרפואה אינו מגדירה הומוסקסואליות כמחלת נפש ומחזיקה כי טיפול לא מצליח ולכן לא ייחשב כאמצעי שבעזרתו הומוסקסואל יכול לחלץ עצמו מאינוסו.

Resolution: 9 (I-99) American Medical Association, October 1999... Subject: Development of a Policy Statement on Sexual Orientation Reparative (Conversion) Therapy...

Whereas, Numerous organizations have recently used mass media such as newspapers and television to make dubious claims about changing the sexual orientation of homosexual individuals through prayer and other means; and

Whereas, The studies by Evelyn Hooker and Marvin Siegelman did not reveal any differences in psychopathological tendencies or neuroticism between homosexual and heterosexual subjects; and

Whereas, The aforementioned studies above and others findings were the basis for the American Psychiatric Association to remove homosexuality from its list of mental disorders in the Diagnostic and Statistical Manual in 1973, with the American Psychological Association to follow with a similar action two years later; and

Whereas, A review by Douglas Haldeman revealed that homosexual subjects who have undergone reparative (conversion) therapy failed treatment, since such subjects who had supposedly converted to heterosexuality still demonstrated sexual attraction to the same gender; and

Whereas, The film documentary One Nation Under God exposed the programs of reparative (conversion) therapy organizations to be fraudulent and inductive of psychological scarring in patients who have tried it; and ...

Whereas, The Gay and Lesbian Medical Association, the American Psychiatric Association, the American Psychoanalytic Association, the American Academy of Pediatrics, and the National Association of Social Workers, all have policy and position statements condemning reparative (conversion) therapy either as harmful, ineffective, or unethical, or discusses the issue of societal homophobia as the real cause of a patient's discomfort with his or her sexual orientation rather than trying to change sexual orientation itself; therefore be it

RESOLVED, That the AMA does not support sexual orientation reparative (conversion) therapy, but rather supports efforts to address homophobia.

הרב אליוט.נ.דורף כבר צפה את הנקודה האחרונה הזאת (שאין ההומוסקסואליות מחלה) בתושבתו ב-1992:

העובדה הפשוטה היא שכל הארגונים של זממנו בעלי מומחיות רלוונטית לנושא הודיעו באופן רשמי שהומוסקסואליות אינה חולי ושבכל מקרה אינה ניתנת להמרה. כמובן שישנם פסיכולוגים ופסיכיאטרים מסוימים המחזיקים בדעה הפוכה, אך לצטט אותם, כפי שעושים הרב ג'ואל רוט ונורמן לם, היא לבחור דעות מבודדות בעולם הפסיכולוגיה כדי לתמוך בטיעון המדעי החלש שלהם. זה בדיוק כמו לצטט חלק מעמיתינו הקונסרבטיבים התומכים בזיהוי יהודי על פי האב ולדמות שזוהי העמדה של התנועה הקונסרבטיבית כולה. בין אם כך הדבר ובין אם לאו, העמדה הברורה של הקהילה הפסיכולוגית ... היא שהומוסקסואליות אינה מחלה ושלא ניתן להמירה.

בכל מקרה, גם אילו היינו מחליטים שאי אפשר למחול על שום פעילות אחרת (וכפי שהראינו, אין זה המקרה) אף על פי כן עדיין תהייה ההבנה שמלבד העבירה המרכזית של משכב זכור אף לא אחת מהעבירות האחרות הקשורות ליחסים הומוסקסואלים דורשת מאדם לוותר על חייו.

בגמרא [יבמות נ"ג ע"ב], האמורא רבא קובע שעל הזכר תמיד לשלוט בהתנהגותו המינית - גם אם הוא תחת אינוס חיצוני - משום שהוא יכול לחוות זיקפה רק כאשר הוא רוצה בכך. ראשית עלינו לציין שרבא מדבר על אינוס חיצוני (כמו למשל כשאדם נאלץ לעשות דבר מה כשאקדח מכוון לראשו); המקרה שלנו שונה והאינוס הוא פנימי. בכל אופן, לפי קו המחשב של רבא לא ניתן לעולם להתייחס למשכב זכור כאל אינוס. מספר ראשונים מטילים ספק באפשרות של יישום העיקרון הזה בכל המקרים [תוספות שם, רשב"א שם, ריב"ש ד', י"א, שפ"ז, מגיד משנה על הלכות איסורי ביאה פ"א ה"ט], אך כולם מנקודת המבט של אינוס חיצוני. היום, כל זכר - הומוסקסואל או הטרוסקסואל - יחתום על העובדה שיש באפשרותו לחוות זקפה גם ברגעים של מבוכה רבה (תשאל כל נער מתבגר). אכן, אחד הראשונים [ ריב"ש שפ"ז ] כתב שבחלק מהמקרים ניתן ליישם את העיקרון המתואר בתורה [ויקרא יח ה ] "וחי בהם". חשוב במיוחד להתייחס לעיקרון זה לאור שיעור ההתאבדות הגבוה בקרב הומוסקסואלים ביחס לשאר האוכלוסייה.

בסקר שנערך בתיכון אוסטרלי ושהוצג בדצמבר 1999, נמצא כי למעלה משישה אחוזים מהנשאלים חווים רגשות הומוסקסואלים. כך מדווח ה'סידני מורנינג הראלד'. המחקר נערך על ידי חוקרים באוניברסיטת 'לה טרוב' ופורסם בירחון האוסטרלי והניו-זילנדי לבריאות הציבור. החוקרים, שתישאלו יותר מ-3,500 תלמידים בין הכיתות י'-י"ב ב-118 בתי ספר שונים לאורך המדינה, מצאו שסטודנטים המודים ברגשות חד מיניים נוטים להתנהגות הרסנית בשיעור פי ארבעה, התנהגות הכוללת שתייה מרובה ושימוש בסמים.

בכל אופן, גם אם עלינו לקבל את קביעתו של של רבא, הרי שזו תהייה תקפה רק במקרה של משכב זכור, ואפילו על פי תפיסתו נוכל למחול על עבירה 'רגילה' כדי להציל חייו של אדם (וכן גם את שפיותו, בריאותו הפיזית ויציבותו הרגשית).

כמו כן לא ניתן גם להטיל ספק בעוצמת האינוס בגלל העונג אליו מוביל מימושו. רמב"ם [הלכות סנהדרין, פ"כ ה"ג] כותב, שאם אישה נאנסת איננה חייבת גם אם במהלך האונס היא מפצירה באנס להמשיך בגלל העונג שהיא חווה: "טבעה אונס אותה". (זאת הערה מאוד מאירה וכנראה היא של רמב"ם עצמו, שהרי המקור לפסיקתו, סנהדרין ע"ג ע"ב, נותן טעם אחר לבקשתה של האישה. בהקשר של דיוננו הכללי רמב"ם תורם כאן תרומה חשובה ביותר.)

יחד עם זאת, ההלכה אינה מיישמת כלל זה על זכרים בגלל ההנחה שגבר אינו יכול לחוות זקפה בלי להיות מגורה מינית [יבמות נ"ג ע"ב], לכן לא ניתן להניח שמשכב זכור מותר בשל האינוס: הזקפה נתפסת כביטוי של רצון. אולם, אין סיבה לא להפעיל את השיקול של אינוס בכל המקרים שאינם עריות.

כעת ניתן לשוב לחילוקי הדעות שבין רמב"ם לרמב"ן ביחס לקירוב בשר, מגע פיזי.

גם אם רמב"ם צודק בכך שהדבר אסור מדאורייתא אין הדבר הופך את ההומוסקסואל, הפועל תחת אינוס, לאשם באי קיום המצווה. אם רמב"ן צודק בכך שהאיסור הוא מדרבנן אזי אף קל יותר לטעון את אשר אנו טוענים. כבר ראינו, שתחת המקרים שאליהם אנו מתייחסים אפילו אוננות תותר כחלופה למשכב זכור. מכאן, יהיה זה צעד קטן עד ליישום הגיון הפוך של 'קל וחומר': אם אוננות מותרת כדי למנוע משכב זכור, האין להתיר קירוב בשר מאותן הסיבות בדיוק? במקרה הזה, קירוב בשר לא ייחשב כהקדמה הרת סכנה לפעילות אסורה לחלוטין, אלא כתחליף המיועד למנוע את העבירה הגדולה של משכב זכור.

כל אשר כתבתי לעיל בקשר עם קירוב בשר הוא כדי להתייחס להלכה כפי שקיבלנו אותה. יחד עם זאת, רב קונסרבטיבי יכול גם לקחת בחשבון את המוסכמות של קהילתו. אין אני מאמין, שאפילו האדוק שברבנים הקונסרבטיבים ימנע את עצמו מללחוץ ידה של אישה או יימנע, ברגעים של אושר או צער גדולים - מחיבוק אישה שאינו מכירה או אפילו נישוקה בציבור.

אני מאמין שבכל המגזרים של הציבור היהודי הקונסרבטיבי אוננות אינה נתפסת כחטא בל יסולח, לא משנה באיזה מקרה. לפיכך, אילו רב קונסרבטיבי היה מעלה טיעונים כנגד אוננות וקירוב בשר במקרה של הומוסקסואלים בלבד, לא יהיה זה אלא צביעות הלכתית.

טיעון אחד שעולה תדיר כנגד קו המחשבה ההלכתי הזה מבוסס על הדדיות. לדוגמא, האם נתיר משחק מיני מקדים בין גבר נשוי ואישה שאיננה אשתו, תחת ההבנה שההשתעשעות המינית מיועדת להחליף חדירה וגינלית? כמובן שלא! אז מדוע, שואלים, יש להתיר התנהגות שכזאת במקרה של זוגות חד מיניים?

חושבני שאף על פי שקו המחשבה הזה נדמה במבט ראשון כמשכנע, הוא נכשל לאחר מחשבה נוספת. הניאוף אסור לחלוטין אבל למשתתפים בו יש דרכים נוספות כדי לבטא את מיניותם. אם האישה גרושה מבעלה לפני פגישתה עם המאהב אין שום איסור הלכתי ליחסי מין ביניהם. כל שעליהם לעשות הוא להמתין בסבלנות. יתרה מזאת, ניאוף אינו צורך פנימי כמו התנהגות הומוסקסואלית; לפיכך אין הוא מועמד להיתר. לבד מההומוסקסואל אין איש במרחב הרחום של החיים היהודים אליו ההלכה אומרת שלעולם לא ימצא אופן לגיטמי לחוות אהבה פיזית. בתנועה שלנו אימצנו פתרונות כדי לפתור הבעיות של העגונה (הקרובה ביותר להומוסקסואל בכך שנאסר עליה כל ביטוי מיני לבד מעם בעלה העקשן). מנקודת המבט של סיפוק מיני (שהיא מרכיב בסיסי בהרכב הביולגי והרגשי של בני האדם) על ההומוסקסואל להיתפס על פי ההלכה כישות הלכתית ייחודית.

"המקרים האחרים היחידים בהם מתארת התורה מקרים הקרובים למצבו של ההומוסקסואל הן מספר מקרים פתולוגיים. (אל תספרו לי על ממזרים: ממזר תמיד יוכל למצוא ממזרת, גיורת או שפחה). אלמנה של כהן גדול, למשל, נאסרה עליה ביאה לעולם וכנזכר לעיל המקרה גם עם אלמנה של מלך, אשר רשאית לשוב ולשאת רק מלך אחר; אך ברוב המקרים הוא מבני המשפחה ולכן היא אסורה עליו מפאת גילוי עריות. אלו המקרים היחידים עליהם אני יכול לחשוב, בהם התורה אוסרת על אדם קיום יחסי מין למשך כל חייו." תגובה שהתפרסמה בקבוצת דיון באינטרנט.

האלטרנטיבה למחילה על פעילות הומוסקסואלית היא לגזור על ההומוסקסואל שומר מצוות חיים ללא אפשרות של ביטוי פיזי של אהבה. הנסיון מלמד אותנו שהתוצאה של דיכוי כזה יכולה להיות חוסר יציבות רגשית, נוירוזות, התמכרות לסמים והרס עצמי. לא ייתכן שזו הייתה כוונת התורה, שהיא חסד בעולם. הרב אליוט נ. דורף בתושבתו ב-1992, מדגיש את הנקודה הזאת ביעילות:

אינני יכול להאמין שהאלוהים שיצר את כולנו יצר עשרה אחוז מאתנו עם תשוקות מיניות שלא יכולות לבוא לידי ביטוי באופן חוקי בשום מצב. מצב זה אינו ניתן למחשבה ובכנות גם איננו יהודי. המקורות היהודים רואים בני אדם כבעלי דחפים מנוגדים שיכולים להיות מפוקחים בעת קיום המצוות החכמות של התורה; הנצרות רואה בני אדם כבעלי דחפים שיש לרסנם לנצח. תפיסה כזאת הופכת את אלוהים לבמאי אכזרי בדרמה הזאת לה אנו קוראים חיים, והמסורת שלנו ידעה יותר טוב. היא קראה לאלוהים לא רק רחום אלא גם טוב. תורת האלוהים, לכן, חייבת להתפרש באופן שבו אנו לוקחים את שורשי האמונה של מסורתנו בחשבון

אילו לא היינו מוצאים שום אפשרות למחול על המעשים הללו של הומוסקסואלים היה עלינו להודות שאין להם תיקון. אך הדגמנו שמן האפשר במסגרת ההלכתית להראות דרכים בהן מעשים כאלו יכולים להיות מובנים ונסלחים. התעלמות מאפשרות זו כמוה כאכזריות. בעל ספר החינוך [מצווה מ"ד] כותב:

אין זה כי אם רוע לב, ולבני ישראל, שהם רחמנים בני רחמנים, ראוי להם לעשות חסד עם הבריות.

ובגמרא [יבמות, ע"ט ע"א] מספרים לנו שבני עמינו מובחנים בשלוש תכונות: אנחנו רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים. ועלינו להיות כאלה כלפי הומוסקסואלים לא פחות מאשר אנו כאלה כלפי אחרים. וזו תהייה גם תגובתי לאלו המבקשים להתנגד ללגיטימיות של מה שהמאמר הזה מבקש לעשות. כאשר דבר מה נחשב אסור במשך דורות, אלפי שנים, קל מאוד לטעון כנגד כל פעולה שהיא ולשהיאר את האיסור על כנו, ללא פרשנות ליברלית. אך הדרך הקשה יותר של הנסיון למצוא דרך מתירה בדרכה של ההלכה, היא לדעתי, מחויבת על פי השיקול של החסד, טוב אנושי מוחלט, כבוד הבריות וכבוד אנושי מוחלט. אין ספק שאימוץ הפסיקה המתירנית עדיפה, כח דהתירא עדיף [ברכות, ס' ע"א, ביצה ב' ע"ב].

4. אוננות הדדית, מין אוראלי וכו'.

כעת עלינו לבחון את הסוגיות הנובעות מכך ששני גברים הומוסקסואלים יעשו זה לזה מה שראינו לעיל כניתנת למחילה כאשר יחיד עושה זאת כ'פעילות תחליפית' למשכב זכור. הבעיה הבסיסית במקרה זה היא השאלה האם הזמנת אדם להשתתף בפעולות כאלו נחשבת 'מסייע ידי עוברי עבירה'. האם מן האפשר שאדם דתי יזמין אדם אחר להשתתף בפעילות שהיא עבירה, גם אם היא נמחלת?

נושא זה נדון בגמרא [עבודה זרה ו' ע"א - ע"ב], כאשר נשאלת השאלה האם מותר להעביר יין לנזיר [במדבר ו א-כא] - אדם המקבל על עצמו לתקופה מסוימת את ההימנעות מאלכוהול ומתספורת שערותיו. אם הנזיר שותה יין הוא עובר עבירה (הוא מפר את שבועתו). על ידי העברת היין אליו או מכירתו לו (גם לפי בקשתו) האם אני מסייע ידי עוברי עבירה? תשובת הגמרא ברורה: לא תהיה מסייע אם הוא היה עושה זאת בכל מקרה. תיחשב מסייע בעבירה רק במקרה שהיה מבצע את העבירה רק תחת שידולך. אם אין הנזיר קונה יין מזה הוא יקנה מאחר! המשמעות של קביעה זו לדיונינו הנוכחי ברורה.

משיבים מודרניים דנים בנושא זה. למשל, הרב משה פיינשטין [איגרות משה, יורה דעה סימן א' סעיף ע"ב] נשאל האם מותר לחברת קייטרינג חרדית לספק אוכל לחתונה באולם אירועים שבו ידוע כי האורחים יערכו מאוחר יותר ריקודים מעורבים. תושבתו מכילה את ההבהרה הבאה, שיכולה לשמש כפרמטר:

סתם ישראל אין מצווין להפרישו אלא בעובר בשוגג אבל כשעובר במזיד על איזו עבירה אפילו אינו מומר אין ישראל אחר מצוה להפרישו.

פוסקים מודרנים אחרים [שרידי אש חלק ג' ס"א-ס"ב, יחווה דעה חלק ג' ס"ז, מנחת שלמה קפ"ט א'] מגיעים למסקנות דומות ואנו יכולים לסכמן באופן הבא:

לית לן בה אם אדם ייענה לבקשת אדם אחר המבקש לעבור עבירה, אם יעבור העבירה בכל מקרה, ללא התערבותך, והוא מודע לכך שהוא עובר עבירה.

כל זה, כמובן, בהנחה שמה שההומוסקסואל עושה הוא עבירה. כבר הראינו שיש מקום רחב להתייחס לצרכיו המיוחדים במחילה. יחד עם זה, ברור מאליו שהומוסקסואל המסית אדם 'סטרייט' לדבר עבירה אשר נמחלת כאשר היא נעשית על ידי הומוסקסואלים עובר על כמה ממצוות תורה: הוא נותן מכשול בפני עיוור, מסית ומדיח וגם מסייע ידי עובר עבירה. מובן מאליו, לפיכך, שהצעה לילד או מתבגר - או אפילו קבלה של הצעה שלהם - אסורה על פי דין.

סיכום חלק א'

איסורם של החכמים נגד הומוסקסואליות נשית נדמה שהוא מכוון כלפי נשים נשואות. אולם, בין אם זה נכון ובין אם לאו, הואיל ואין השלכות הלכתיות כרוכות באיסור זה נראה שמן הראוי לא להחיל איסור זה על נשים אשר כיום אנחנו מבינים שהן חיות תחת אינוס הומוסקסואלי. עבור הגבר ההומוסקסואלי משכב זכור )חדישה אנאלית( אסור בכל עת ובכל מצב; אפילו האינוס אין לו משקל כאן. יש מקום למחול על אוננות כהתעסקות שהיא תחליף למשכב זכור. ההומו אינו חייב להינשא ולפרות ולרבות ומצוה זו מעולם לא חלה על נשים. יש מקום למחול על נשיקות, חיבוקים, והתגפפות הואיל והומואים )משני המינים( חיים תחת אינוס - ואצל יהודים קונסרבטיביים היבט זה של העניין יכול להידון לקולה בקלות(. אוננות הדדית ומין אוראלי אינם אסורים משום 'לפני עיוור לא תתן מכשול' ולא משום מסית ומדיח ולא משום מסייע ידי עוברי עבירה.

בכל העניינים הלו, כמו בעניינים אחרים, נוכל לאמץ את דעתו של אביי [סנהדרין ס"ז ע"ב]:

יש מהן בסקילה ויש מהן פטור אבל אסור ויש מהן מותר לכתחילה.

חלק ב'

אלו מסקנות מעשיות נוכל להסיק מהמסקנות ההלכתיות שאליהן הגענו בחלק א'? יהיה זה קל מאוד לטעון הלכתית כנגד כל פעילות הומוסקסואלית. אך זה גם יהיה מאוד אכזרי. מהרגע שרב קונסרבטיבי מגיע למסקנה שהומוסקסואלים אינם אחראים לאורינטציה שלהם, שאינם שולטים בה, שאינם יכולים להתעלם ממנה ושאין מצבם מצב פתולוגי, עליו להכיר בכך שיש לו חובה למצוא להם היתר. עשינו זאת בקשר עם נישואים בין כוהן וגרושה או גיורת; עשינו זאת גם בקשר עם אישה הנשואה שמקום הימצאו של בעלה אינו יודע או שהוא מסרב לתת לה גט פיטורין (עגונה); עשינו זאת גם בקשר עם ממזרים, צאצאי זיווג אסור מבחינה הלכתית; עשינו זאת בקשר עם הסטטוס ההלכתי אל נשים באופן כללי (הכללת נשים במניין מתפללים, קריאה בתורה, רבות וכו'). עלינו לעשות לא פחות בשביל ההומוסקסואל הדתי. לא לעשות כן יהיה מעשה של פחדנות הלכתית.

הואיל והתנועה שלנו החליטה אז לדחות את הנושא הזה, כרבנים, התרשלנו ממלאכת החינוך. עמית יקר הצביע לפני כך:

"הבעיה בכל דיונינו היא הבעיה של התשובה האינסטנקטיבית של עמך. המילה 'הומופוביה' פוגעת בסטרייטים ליברלים כמו כינויים הומוסקסואלים להומואים. התופעה, בכל אופן, אמיתית. אי אפשר להתעלם מכך שסוציאליזציה יצרה אי נחת בקרב הטרוסקסואלים בנוגע לתפיסה של שני בני אדם מאותו המין בקשר רומנטי או אינטימי. אני חושב שחשוב שהטרוסקסואלים יתגברו על כך... אך אין לדמות שהפתרון לא קיים, גם לא לומר 'יש להתגבר על כך ' ותו לא... האנשים הללו מהווים פלח (אולי אפילו רוב) של קהילותינו. בפאראפרזה על קפלן, אסור שיהיה להם וטו אך חשוב שיהיה להם קול ... כל גישה מקיפה כדי לתקן את האפליה כנגד הומואים ולסביות חייבת להתייחס לקיומים של הדעות הקדומות והגישות של חלק גדול מהאוכלוסייה ההטרוסקסואלית. במיוחד לאור המרכזיות של הביטוי המיני בחברתנו... כולל ביטויי חיבה פומביים בבתי כנסת, סעודות מצווה ואירועים חברתיים - יש כאן אלמנט חברתי חשוב. על הצדק והחסד להתייחס לכולם בקהילותינו, ולא רק לשלולי הזכויות."

אני מסכים לחלוטין עם המילים הללו ועלינו לקחת אותן בחשבון. לא רק שעל חברי קהילה המתנגדים לשיתוף הומוסקסואלים להתסגל לכך, אלא גם על ההומוסקסואלים להיות מתחשבים: בבית הכנסת חיבוק הוא אמצעי מקובל לחלוטין לביטוי חיבה וכפי שהמסורת אומרת: די לחכימא ברמיזא.

בחלק א' הדגמנו שבמידה והומוסקסואל נמנע ממשכב זכור יש מקום רב להחזיק בטענה שהוא חי תחת אינוס טבעי ולכן יחסיו ופעילויותיו המיניים נמחלים על פי ההלכה. לפיכך הטיעון שאין אנו יכולים להתיר מעשה מסוים שאסור "להדיא" על פי התורה לא מתקבל הלכתית. אין אנו יכולים להתיר משכב זכור, שנאסר במפורש בתורה. אם יש לנו עתה הבנה מחודשת של הטבע הפסיכולוגי של הומוסקסואליות (שאיננו דחף רצוני, שאיננו נבחר ושאינו פתולוגי) אין זה בלתי אפשר להתאים היתרים כפי שהצגתי בחלק א'.

חשוב להזכיר שהשתמשתי במילה 'למחול' במקום 'להתיר'. ההלכה יודעת על הבדל בין מה שמותר ומה שאסור: פעולה אשר בדרך כלל אסורה ובמקרים מסוימים אינה גוררת עונש (ראה רמב"ם, הלכות שבת פ"ג ה"א). על ידי השימוש במילה 'מחילה' אני מציע שבשעה שהמעשים המתוארים במאמר זה נותרים אסורים לרוב האנשים, כאשר הם מבוצעים בידי הומוסקסואלים הם אינם אסורים אלא נמחלים בשל המקרה המיוחד שלהם.

אחרים מחזיקים שאין אנו יכולים להתיר משהו שאיננו מין טבעי. כשהטרוסקסואלים מאוננים, או מאוננים זה עם זו וזו עם זה, מקיימים מין אוראלי, נוטלים כדורים למניעת הריון, משתמשים בקונדומים, קוטל זרע ועוד כהנה וכהנה כדי להימנע מהריון, הטענה של ההטרוסקסואל למין טבעי היא צבועה לחלוטין. האם בשל זאת עלינו להימנע מלהשיא הטרוסקסואלים? מעתה והלאה עלינו להיות מובלים בידי הגינות, הבנה וחמלה - ולא בידי טיעונים מפוקפקים.

ב-25 במרץ 1992, ועד ההלכה של כנסת הרבנים (CJLS) אימץ הצהרת מדיניות בנוגע להומוסקסואלים אשר כללה את הנתון הבא:

לא נקיים טקסי מחויבות להומוסקסואלים ולסביות.

אתייחס לסוגיה הזאת בפסקה הבאה.

1. הפקרות

בעולם הרחב הומוסקסואלים נחשבים למופקרים מבחינה מינית.

בסקר פרטי שנערך באינטרנט בו השתתפו כ-150 הומוסקסואלים מרצונם, כמעט רבע מהפעילים מינית דיווחו שהם במערכת יחסים מונוגמית ופחות מ-20% תיארו עצמם כמפוקרים לחלוטין. אולם, יותר מ-60% מאלו שלא היו פעילים מינית (בערך 40% ממשתפי הסקר) סיפרו כי הם מתכננים להיות במערכת יחסים מונוגמית. אף על פי שסקר זה אינו מדעי, הוא נוטה להיות אמין בהשוואה לנתונים קיימים אחרים על אודות הקהילה ההומו-לסבית.

לא עלינו לאמת את הטענה או לשלול אותה, אלא להתייחס לשאלת ההפקרות מנקודת המבט הדתית. דומה בעיני שברורה התשובה שהערכים הדתיים היהודים שלנו דורשים מאתנו להשיב: אין באפשרותנו ואיננו מתירים הפקרות מינית - לא בקרב הטרוסקסואלים ולא בקרב הומוסקסואלים.

ההלכה פועלת במסגרות, לכן עלינו ליצור מסגרות להומוסקסואלים חברי קהילותינו כדי לצמצם הפקרות מינית. לא רק שזה נקבע על ידי השקפתנו, אלא גם על ידי השיקולים ההלכתיים של פיקוח נפש. מגיפת האיידס מלמדת אותנו שעלינו לעשות כל שביכולתנו במסגרת המסורתית כדי להגביל הפקרות בקרב כל הגברים והנשים, ללא קשר לאורינטציה המינית שלהם. (אין ספק שעדיפה אישה הנואפת חמש פעמים עם אותו הגבר מאשר אישה הנואפת עם חמישה גברים שונים. על אותו משקל, מוטב הומוסקסואל שיקיים יחסי מין עם בן זוג קבוע מאשר עם בני זוג מתחלפים לבקרים.)

טקסי מחויבות.

בתשובה אחרת שהתקבלה ב-CJLS, הרב ראובן קימלמן מציע שהיתר נישואים חד מיניים יפגע במוסד המשפחה, שהוא מרכיב עיקרי בחברה היהודית.

בהערכתנו את יחסנו אל הומוסקסואליות שאלת המיניות המובילה להתרבות נמצאת במרכז דיונינו. אם יש באישור הומוסקסואליות כדי לפגוע בסוג זה של מיניות, אזי אישור a priori של נישואים שאינם מובילים לרבייה עלול להוביל לפגיעה במיניות המעודדת רבייה. לקהילה הדתית יש עניין לגרום לאנשים להתמודד עם מיניותם באופן שיוביל למשפחה וילדים. אכן, חוזקה של הקהילה תלוי בשכנוע חבריה להבין את האינטרסים העצמיים שלהם כאחריות לאחרים, אחריות המתחילה בבן/בת זוג וילדים... לסיכום, לגיטימציה דתית ליחסים מיניים אקסטרה-נורמטיביים עלולה לפגוע במעמד המועדף של נישואים נורמטיביים.

במבט לאחור ניתן לומר בודאות שברוך ה', חששותיו של הרב קימלמן לא התממשו. זה נכון שבזמנים המודרניים המשפחה כמוסד נמצאת תחת מצור. שיעור נשואי התערבות והגירושין כה גבוהים בארה"ב עד שיש לתהות כיצד המשפחה היהודית המסורתית תשרוד שם אפילו עוד מאה שנה. אך לשברירות זו של המשפחה היהודית אין דבר וחצי דבר עם אישור או איסור על טקסי זוגיות חד מיניים. להיפך, יותר ויותר זוגות הומוסקסואלים דורשים את הזכות לאמץ ילדים או להביא לעולם צאצאים באמצעים מלאכותיים. לפיכך, יש מן הפרדוקס בכך שבשעה שהמשפחה ההטרוסקסואלית מתפרקת לנגד עינינו הומוסקסואלים רבים מבקשים את הזכות להקים משפחות במובן המסורתי. היום ישנן דוגמאות רבות של לגיטימציה למשפחות הומוסקסואליות במדינות שונות ברחבי העולם.

רלוונטי להאיר בהקשר זה החלטה של בית משפט בבאר שבע בפברואר 2003 להתיר לאישה במערכת יחסים הומוסקסואלית לאמץ את ילדה של בת זוגתה. בנוסף, ב-2003, עיירת תל אביב הצביעה על תקנה המבטיחה לזוגות חד מיניים תגמולים זהים לזוגות הטרוסקסואלים נשואים. עיתון 'הארץ' דיווח למחרת:

ההחלטה, שהוגדרה על ידי מקורות בעירייה ביום רביעי "התחלה של מהפכה אזרחית", מבטיחה את אותם ההנחות באירועי תרבות וספורט עירוניים וכן לגבי מנגנונים אחרים הפתוחים בפני זוגות נשואים. כדי להיות זכאי להנחות חייב הזוג לספק תצהיר מעורך דין בו הם מצהירים שהם חולקים משק בית. בנוסף הם יכולים להצהיר שהם מגדלים ילד משותף.

אין שום ראיות שילדים הגדלים במשפחות כאלה נעשים הומוסקסואלים בעצמם. אכן, כפי שכבר ראינו, חששו של הרב קימלמן שלגיטימציה של המשפחה ההומוסקסואלית תוביל לפגיעה במשפחה ההטרוסקסואלית הוצגה כלא מוצדקת. מצד שני, השבריריות של מוסד המשפחה ההטרוסקסואלי בימינו מחייב אותנו לומר בבהירות שמשפחה הומוסקסואלית אינה האידיאל היהודי ושזוהי תבנית שיכולה להיות מותרת רק כלפי הומוסקסואלים שאינם יכולים מפאת טבעם להקים ולתחזק משפחה הטרוסקסואלית.

בתשובה לשאלה מעמית כתבתי: אין אני משוכנע שניתן להצדיק הלכתית היתר לפעילות הומוסקסואלית לאדם המסוגל להגיע לסיפוק מיני גם מפעילות הטרוסקסואלית. כפי שאני רואה זאת, היהדות דורשת מאדם כזה לקיים את מצוות פרו ורבו. יחד עם זאת, עלינו לשקול מה יהיה הסטטוס ההלכתי של אדם (זכר או נקבה) הכלוא במערכת יחסים הטרוסקסואלית אך מוצא את האורינטציה שלו להיות הומוסקסואלית. אם הפירוש שלי למעלה של החידה של בר קפרא לרבי מקובלת, אז על הרבנות הקונסרבטיבית לאמץ את הקווים הכללים הבאים:

1. על רב המודע לכך שבן זוג במערכת יחסים הטרוסקסואלית קיימת הוא הומוסקסואל או דו-מיני לחייב אותו לחשוף את הנתון הזה בפני הזולת ולהסביר את הסיכון לעתיד מערכת היחסים.

2. אם אחד מבני הזוג מגלה אורינטציה הומוסקסואלית בלעדית במהלך הנישואין, על הרבנות הקונסרבטיבית לראות זאת כעילה מספיקה לגירושין ואפילו להפקעת קידושין.

משתמע ממה שהצגנו שקיומה של מסגרת לזוגות חד מיניים היא לטובתם של כל המעורבים בעניין ושאין בה כדי לפגוע במשפחה ההטרוסקסואלית המסורתית. ישנם שלושה רווחים עיקריים: הפחתה בסיכון לאיידס ובסיכון לשאר המחלות המיניות; הפחתה במספר מקרי ההפקרות; והריטואליזציה של מערכת היחסים בתוך המסגרת ההלכתית. (במונח 'ריטואליזציה של מערכת היחסים' אני מתכוון לטקס בו יעידו השותפים על כך שמערכת היחסים שלהם בלעדית, נאמנה ומקדשת את קשר האהבה ביניהם. קבלה זו מאושרת בפומביות של הטקס).

במובן זה עלינו להימנע משתי סוגיות בקפדנות. ראשית, לא ניתן בשום מקרה להחשיב את הטקס הזה כקידושין. קידושין הוא האקט הריטואלי שבו גבר קונה זכויות כבעל על אישה המסכימה להיות אשתו. אף גבר אינו יכול לקנות זכויות שכאלה על גבר חופשי אחר, ובהתאמה שום אישה אינה יכולה לקנות זכויות כאלה על אישה חופשייה אחרת.

התפיסות של 'קשר הנישואין המוקדש', של אהבה רומנטית, נאמנות מוסד הנישואין, השוויון בין בני הזוג וכן הלאה במעמד הקידושין הן תוספות מודרניות מאוחרות שאין להן שום אחיזה הלכתית, אך יש להם מקום בתפיסה של מעמד הנישואין.

שנית, הזכויות הכספיות של אישה במסגרת הנישואין מוגנות בכתובה. זהו מסמך שבו עדים מעידים על העובדה שהבעל התחייב לתמוך כספית באשתו, תמיכה אשר אמורה לבוא לידי ביטוי במקרה של גירושין או במקרה שהבעל מת לפני האישה.

קידושין בין שני גברים או נשים אינו מן האפשר. מעשה הקידושין מחייב את הגבר לתת לאישה חפץ בעל ערך מינימלי ולהזהיר אותה שבקבלת החפץ הזה היא נעשית שותפתו הבלעדית, מקודשת לו. (הבלעדיות המינית מודגשת במושגים בהם משתמש הגבר כאשר הוא מדבר על סיום זכויות פיקוחו על האישה, "הרי את מותרת לכל אדם". היא אינה יכולה להצהיר באופן דומה משום שלפי דין תורה אין הוא מחויב להיות השותף הבלעדי שלה). מסיבה זו, בטקס זוגיות חד-מיני, יש להימנע מכל ביטוי כמו 'אתה מקודש לי' משום שהוא מבטא מושג שהוא בלתי אפשרי מבחינה הלכתית. באשר לכתובה, ידוע שהאמורא עולא משבח את הנוכרים בכך שנמנעו משלושה חטאים גסים, אשר אחד מהם הוא שנמנעו מלכתוב כתובה לשני גברים [חולין צ"ב ע"א-ע"ב].

אף על פי כן, לא יהיה זה בלתי אפשרי למצוא תחליפים אסתטיים למרכיבים הללו שיהיו קבילים מבחינה הלכתית. בנספח השלישי למאמר זה אני מציע מבנה לטקס שכזה. [לחץ כאן כדי לקרוא את הנספח בלשון זכר או לחץ כאן כדי לקרוא את הנספח בלשון נקבה.]

הולם הדבר לחלוטין שמאמץ כזה יתבצע. לא מדובר רק בסוגיה המעשית של הפחתת ההפקרות בגלל מחלות מיניות. הומואים ולסביות חשים את הצורך לבסס מערכת יחסים קבועה לא פחות מאשר הטרוסקסואלים. האינסטינקט האימהי והאבהי חזק לא פחות אצל הומואים ולסביות מאשר אצל הטרוסקסואלים. הומואים ולסביות דתיים רוצים לחגוג ולציין את טקסי מעגל חיים, את שמחתם ואת צערם בתוך המסגרת של הקהילה הדתית בדיוק כפי שסטרייטים רוצים לעשות. עלינו לעשות את המאמץ למצוא את הדרכים ההלכתיות והקהילתיות המתאימות לצורכיהם. ועלינו לזכור שהמשימה המוטלת עלינו היא לא רק למצוא דרך לחיות במשותף אלא גם לחנך את חברי הקהילה אל הבחנה חדשה, לעזור להם לפתוח את הלב ולהשיב לפחדיהם.

התנגדות עיקרית שיכולה לעלות כנגד טקס הגוגיות המוצע תטען שהלגיטימציה של האיחוד הזה מבוססת על ההנחה ההלכתית שהזוג לעולם לא יבצע משכב זכור. מכיוון שאין זה מן ההגיון שהמעשה הזה יימנע, כך הולך הטיעון, על איחוד שכזה להיות פסול מראשיתו, מכיוון שהכל מסכימים שמשכב זכור הוא מן העריות ומפירי איסור זה הם חייבי כרת. ההתנגדות הזאת סוטה מן העניין המרכזי. אין שום הבדל הלכתי בין האיסור על משכב זכור לבין בעילת נידה - קיום יחסי מין עם אישה שלא טבלה במקווה לאחר מחזורה החודשי [ירושלמי סוטה פ"ה ה"א, שולחן ערוך, יורה דעה סימן קפ"ח סעיף ב'; ראה גם רמב"ם הלכות איסורי ביאה פ"ד הי"א]: שני המעשים חייבי כרת. מן השיגרה היא העובדה שרוב הנשים הקונסרווטיביות הנשואות אינן טובלות במקווה בקביעות, אם בכלל. למרות ההסתברות הסטטיסטית שרוב הנשים הנשואות אינן טובלות במקווה ולא עתידות לעשות כן, אין הרבנים הקונסרבטיבים נמנעים מעריכת טקס חופה קידושין לזוגות שכאלה. אין אנו מציצים אל תוך חדר המיטות של הזוג לאחר הנישואין. כך עלינו לנהוג גם במקרה של זוגות הומוסקסואליים. יתרה מכך, החתן והכלה אינם ערבים לכך שישמרו את חוקי טהרת המשפחה, בה בשעה שבמסמך המוצע כהצהרת זוגיות הומו-לסבית כן מתבקשים בני הזוג לערוב להימנע ממשכב זכור. בנוסף יש לציין שהטיעון הזה חסר משמעות בהקשר של זוג לסביות.

3. חיי תורה בקהילה

ב-25 במרץ 1992 ועד ההלכה אימצה הצהרת מדיניות הנוגע להומוסקסואלים הכוללות את הנתון הבא:

הרב של כל קהילה קונסרבטיבית, בהתייעצות עם מנהיגיה, יקבע מדיניות בנוגע לכשירות של הומוסקסואלים לתפקידים דתיים ומנהיגותיים בתוך הקהילה.

אתייחס לסוגיה זו בפסקאות הבאות.

טענה תכופה היא שהומוסקסואלים 'שיצאו מהארון' אינן מודלים מקובלים לחיקוי. אינני מבקש, בנקודה זו, לדון בטענה; אעשה זאת בהמשך. בנקודה זו אני רוצה להתייחס לתוצאה של טענה זו, הקובעת שבשל כך שהומוסקסואלים מוצהרים אינם מודלים ראויים לחיקוי אין לאפשר להם למלא תפקידים טקסיים בקהילה, לרבות עריכת טקסים או קריאה בתורה.

הרב ראובן בולקא הוא רב אורתודוקסי מפורסם, פוסק, וכן פסיכולוג מוסמך. אני מצטט כאן חלק מתשובה שהשיב להומו ששאל את הרב לגבי סוגיָתֵנו. פה ושם שינתי את סדר המילים לטובת הבהירות. השאלות מוטות ותשובותיו של הרב כתובות ללא שינוי גופני.

האם מותר לי להיות שליח ציבור אם אתבקש? האם רשאי אדם כמוני, המחויב לסגנון חיים של תורה ומצוות אך בה בעת הומוסקסואל פעיל מבחינה מינית (אך הנמנע מאיסור של משכב זכור) והוא גם יצא מהארון?

בהחלט כן. אין דבר כזה אדם הומוסקסואל. נטיות אינן רלוונטיות. התנהגות רלוונטית. אם אינך מקיים משכב זכור הנך צדיק וראוי לעליות לתורה ולהיות שליח ציבור.

האם מותר לי לעלות לתורה אם יזמינו אותי? באחד מבתי הכנסת בו אני מתפלל קוראים לי לעלות לתורה, למרות שהמתפללים יודעים שאני הומו; אך בבית כנסת אחר אין הם קוראים לי לעלות לתורה. מה היא הגישה הנכונה?

אלה המעלים אותך לתורה צודקים. האחרים טועים.

האם אסור לי ללַמד תורה? הקדשתי זמן רב מזמני לתלמוד תורה ואני מוצא בכך תחליף לאי- יכולתי להוליד ילדים. חששי הוא כדלקמן: מכיוון שאני הומו מוצהר, אם אלמֵד תורה בציבור אולי אנשים יחשבו שזה בסדר להיות הומו?

לא. אין בכך כל פסול.

האם יש בעיה הלכתית בהשתתפותי בקבוצת תמיכה להומוסקסואלים דתיים, אם הכוונה המוצהרת של חברי הקבוצה להישאר שומרי מצוות?

לא תהיה בכך בעיה הלכתית.

באילו מקרים זה ייחשב כמסית ומדיח?

בשום מקרה לא ייחשב כך.

האם לא ההיפך נכון, שמדובר בקירוב ובהצלת נפשות?

כן.

סבורני שאין צורך להוסיף אפילו מילה אחת. אין שום הצדקה הלכתית למנוע מהומוסקסואלים השתתפות באף אחת מהפעילויות והכיבודים האלו. אהיה מופתע אם יש קהילה קונסרבטיבית אחת שתמנע את הכיבודים האלה מאדם שאינו שומר שבת, או שאינו שומר על טהרת המשפחה. ההלכה מתייחסת באותה הרצינות להימנעות מהמצוות האלה ולעבירה על מצוות משכב זכור. לאַפשר למי שאינו שומר את המצוות הללו לקבל כיבודים אך למנוע אותם מהומוסקסואלים, לא רק תהיה הסקת מסקנות שקריות אלא אף שיא של צביעות הלכתית. אכן, אין על אף קהילה מסורתית למנוע מהומוסקסואלים להתכבד בכל הכיבודים הפתוחים לכל שאר החברים. שוב, אני מדגיש את הצורך בחינוך ובהדרכה; וגם על ההומוסקסואלים תהיה מוטלת חובת ההבנה שחלק מחברי הקהילה לא ייפתחו במהירות הרצויה להם ושאולי במקרים מסוימים יהיה על ההומוסקסואלים לחפש מילוי צורכיהם הרוחניים והקהילתיים בקהילות נוחות יותר. יש לשמור על היחס הזה גם כלפי הרבנים: אין זה מן ההגיון לצפות מכל רב לערוך בשביל ההומוסקסואלים את כל אשר הם מבקשים אם ההדבר המבוקש נוגד את תכתיבי מצפונו של הרב.

4. תפקידי מנהיגות דתית

ב-25 במרץ 1992 ועד ההלכה אימצה הצהרת מדיניות הנוגע להומוסקסואלים הכוללות את הנתון הבא:

לא נקבל הומוסקסואלים מוצהרים לבתי ההמדרש שלנו לרבנות ולחזנות, או לכנסת הרבנים או לכנסת החזנים.

אתייחס לסוגיה זו בפסקה הבאה.

אף על פי שגבר הומוסקסואל פטור מהחובה להינשא ולהוליד ילדים (ואישה פטורה בין אם היא לסבית בין אם לאו) לא משתמע מכך שאין עליהם "להביא צאצאים" במובן אחר. רבנים מודרניים אחדים הציעו שתחת חובת פרו ורבו ייקחו על עצמם הומוסקסואלים דתיים את מצוות חינוכם של אחרים (כילדים כמבוגרים) בתורה. במכתב יפיפה להומוסקסואל דתי, שהופיע עם שינוי קל במהדורת האביב של Jewish Action Magazine, 1998 כותב הרב אהרון פלדמן (כעת ראש ישיבה בבלטימור, ארה"ב):

אני מאמין שהמסלול שבחרת נכון: עליך לסרב לשלול את טבעך ההומוסקסואלי בה בשעה שעליך לסרב לשלול את יהדותך. אין סתירה בין השניים אם הם נבחנים בפרספקטיבה המתאימה... יהיה אשר יהיה מקור הטבע הזה, גנטי או נרכש (והתורה אינה מביעה שום דעה בעניין) אין זה משנה. הטבע הזה אינו מצמצם את יהדותו של הומוסקסואל. הוא אהוב בעיני הקדוש ברוך הוא כמו כל יהודי אחר והוא מחויב לשמירת המצוות כמו כל יהודי אחד... והוא יהיה זכאי לאותו מקום בעולם הבא כמו כל יהודי אחר...

משפחה וילדים חשובים בקהילה היהודית, אך אדם שאין לו אלה, אל לו להרגיש שאינו חבר מלא בקהילה. הפסוקים בישעיה [ישעיה נו ג-ה] הנקראים בכל תענית ציבור מופנים אל ההומוסקסואל:

וְאַל-יֹאמַר בֶּן-הַנֵּכָר הַנִּלְוָה אֶל-ה' לֵאמֹר הַבְדֵּל יַבְדִּילַנִי ה' מֵעַל עַמּוֹ וְאַל-יֹאמַר הַסָּרִיס הֵן אֲנִי עֵץ יָבֵֽשׁ: כִּי-כֹה אָמַר ה' לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת-שַׁבְּתוֹתַי וּבָחֲרוּ בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִֽי: וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן-לוֹ אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵֽת:

מכיוון שאין לו משפחה, יכול ההומוסקסואל לתרום ברצינות ליהדות באופן שאין אחרים יכולים. לדוגמא, הבאת היהדות לקהילות קטנות בהם אין אמצעים לחיי משפחה יהודיים.

פעולות הכרוכות בנסיעות רבות, כמו גיוס תרומות - אספקט מרכזי לקיום היהודי - תיעשנה באופן הטוב ביותר על-ידי אדם שאני קשור למשפחה. אני מכיר הומוסקסואל שעזר להקים מרכזים חשובים רבים דרך איסוף תרומות והוא מודה לאורינטציה המינית שלו ששיחררה אותו די הצורך כדי שיוכל לתרום באופן הזה.

אין זה יד המקרה שהומוסקסואלים, באופן כללי, רגישים יותר לצורכיהם של אחרים ולענייני הרוח (למשל, אחוז ההומוסקסואלים הגבוהה במקצועות האומנויות) מאשר שאר האוכלוסייה. המצב כך מכיוון שתפקידם בחברה הוא כזה שמשפחתם הוא העם היהודי. הרגישות שלהם הוא אמצעי רגשי המאפשר להם להקדיש את עצמם ולגלות אמפתיה לאחרים.

אינני מסכים עם כל מה שהרב פלדמן כותב כאן, אך לרוב אני חש קירבה לחמימות ולחסד של התיזה שלו. מתברר שבמכתבו הרב פלדמן, יהודי חרדי, מגלה רגישות רבה יותר לפוטנציאל של ההומו בחיי תורה מאשר ההצהרה חסרת הרגישות שאימץ ועד ההלכה בארה"ב.

בפסקה האחרונה מציין הרב פלדמן דבר מה בעל חשיבות רבה. המתח המיני הנוצר מהומוסקסואליות משמש כדי לרומם את הנטיות היצירתיות ולתעל אותם לאספקטים רבים של הקיום האנושי. דבר זה בא לידי ביטוי שוב ושוב במקרים מפורסמים רבים מספור. אציין רק מספר מתוכם:

אלכסנדר מוקדון, ריצ'ארד לב-ארי, אדוארד השני, יעקב הראשון מלכי בריטניה, פטר הגדול מרוסיה (מלכים), האפיפיורים בנדיקט ה-9, יוליוס ה-3, הרב סטיבן גרינברג (אנשי דת), מיכאלאנג'לו בואונרוטי, ליאונרדו דה-ונצ'י, דוד הוקני (אומנות פלסטית), ג'רארד מנלי הופקינס, וולט וויטמן, וו. ה. אודן, אלן גינסברג (משוררים), קריסטופר מרלו, אוסקר ווילד, טרנס רטיגן, טנסי ווליאמס, אדוארד אלבי (מחזאים), פיוטר צ'ייקובסקי, ג'אן-קרלו מנוטי, בנימין בריטן, ליאונרד ברנשטיין, קול פורטר (מלחינים), הנס קריסטיאן אנדרסון, הרמן מלוויל, ג' מ' בארי, מרי רנו, גור וידל, טרומן קפוטה (סופרים), שרה ברנהרד, ארול פלין, ג'ואן קרופורד, ג'ון גילגוד, רוק הדסון, דירק בוגרד, מרלון ברנדו, איאן מקללן, רופרט אוורט, אלן דה-ג'נריס (שחקני תיאטרון וקולנוע), מרלין דיטריך, ג'ואן בייז, ג'וני מתיס, דוד בואי, פרדי מרקורי, אלטון ג'ון, קורין אלעל, עברי לידר (זמרים פופולריים), בילי ג'ין קינג, מרטינה נברטילובה, גרג לוגניס (ספורטאים), אלן טורינג (מדעי המחשב, מתמטיקה, פילוסופיה, פיענוח צופנים)...

כאן כמובן מדובר רק בחופן של שמות מפורסמים – רשימה ארוכה ומרשימה. דמיינו לעצמכם כמה דל היה עולמנו נראה ללא תרומתם של חלק מהאנשים הללו. אין על הקהילה הקונסרבטיבית למנוע מכשרונם של האנשים הללו להתבטא בקהילה היהודית כרבנים, חזנים ומורים. אין לקהילה הקונסרבטיבית זכות הלכתית למנוע מהומואים הגונים ומכובדים את האפשרות לשמש בקהילתנו כרבנים, חזנים או מורים.

על סמך איזה עקרון (מלבד דעה קדומה שאינה עוד רלוונטית) יכולה אפליה כזאת להיות מוצדקת? ייתכן והרציונל הוא שעוברי עבירה אינם יכולים לשמש ברבנות. זוהי מדיניות ראויה להערכה צ אך האם אין עלינו לאכוף אותו באופן כולל? בכנסת הרבים חברים רבנים המצהירים בציבור שהם משתמשים ברכבם ביום שבת ובחגי ישראל לצרכים שאינם נסיעה לבית הכנסת בלבד. בכנסת הרבנים ודאי יש חברים אשר נשותיהם אינן טובלות בקביעות במקווה. עד כמה שידוע לי, יתכנן וישנן רבות נשואות אשר אינן טובלות במקווה גם כן. בכנסת הרבנים גם חברים המצהירים שלפעמים אוכלים מוצרי חלב במסעדות לא-כשרות. לא נמנעה בפני אף אחד מהרבנים הללו האפשרות ללמוד בבית מדרש לרבנים וגם אין חברותם בכנסת הרבנים מוטלת בספק. איך ניתן להסביר את העובדה שעוברי עבירה היחידים המופלים לרעה הם הומואים? אך מעבר לכך: אפילו המחמיר שבין בעלי התשובה בועד ההלכה בארה"ב לפני עשור, הרב ג'ואל רוט, טען שאין זה חטא להיות הומוסקסואל. מכך נובע שהחטא היחיד שועד ההלכה יכולה לטעון נגדו הוא החטא המשוער של משכב זכור. מה קרה להנחת החפות משפע? מה קרה להנחה שכל יהודי בחזקת כשר? [טור יורה דעה קי"ט, משנה ברורה סימן קל"ו ס"ק ט']? האם זה הולם לשער באופן אוטומטי שכל הומוסקסואל אשם במשכב זכור?

גם אם בתי הספר לרבנות מתעקשים על אימוץ ההנחה הזאת אין בכך כדי למנוע מהם לקבל לסביות אל בתי המדרש לרבות וחזנות ; מגוחך ככל שזה יישמע, יש באפשרותם אפילו לבקש מהומוסקסואל המתעתד להתקבל לבית המדרש לחתום על מסמך בו הוא מבטיח להימנע ממשכב זכור!

אולי בעצם נתפס הומו מוצהר כדמות רעה לחיקוי בגלל שאינו מקים משפחה. האם אנו מקבלים אל בתי המדרש לרבנות רק מועמדים נשואים? האם אנו מחייבים את המועמדים להבטיח שיינשאו ויולידו או תלדנה ילדים? האם אנו מסלקים מתפקידם רבנים וחזנים שאינם נשואים? אולי עלינו לחשוד שרב הומוסקסואל יפתה הטרוסקסואלים לאורינטציה שלו. גם אם נניח בצד את הסוגיה האם הדבר בכלל אפשרי מבחינה פסיכולוגית, אין אני מבין מה ההבדל בין זה לבין האפשרות של התנהגות מינית בלתי הולמת מצד רב, חזן או מורה הטרוסקסואל. הקהילה הקונסרבטיבית הקימה את המנגנונים המתאימים כדי להתמודד עם הסוגיות הללו: המנגנונים הללו יפעלו באותה היעילות גם בנוגע להומוסקסואלים. יתרה מכך, חרף כל הדעות הקדומות נגד הומוסקסואלים שללא ספק קיימות בקהילותינו, אדם המצהיר על עצמו שהוא הומו והוא מעוניין להיות רב (או חזן, או מורה) – אזי ודאי ינסו לשמור את המצוות בזהירות יתרה. האפשרות שמנהיג דתי הומו יתנהג באופן לא הולם נמוכה יותר מאשר האפשרות שמנהיג דתי הטרוסקסואל יעשה כך.

אולי, יאמרו, אף קהילה לא תסכים שהומו מוצהר יהיה רבהּ ומנהיגהּ הרוחני. זוהי נקודה פתוחה לוויכוח: ניווכח בתשובה בשעת מקרה אמת. נבואות זעם דומות נשמעו לפני כמה עשורים בנוגע לתיפקודן של נשים כרַבּוֹת: הזמן הוכיח שהנביאים הללו היו נביאי שקר. האם מישהו באמת מטיל ספק בכך שבמאה ה-21 אין קהילה קונסרבטיבית בכלל שתקבל הומוסקסואל מוצהר כרבה? אך גם אם אין ולו קהילה אחת שכזאת, אין בכך צידוק למניעת הומוסקסואלים מתלמוד תורה בבתי המדרש לרבנות וחזנות. אם אין אנו מקבלים את זכותם של הומוסקסואלים ללמוד בבתי המדרש הללו אנו מודים שהם אינם אלא 'בתי חרושת לרבנים'.

אולי יטען הטוען שמתן לגיטימציה להומואים יהיה דומה בתוצאתו למתן הלגיטימציה לפני חמישים שנה לנסיעה ברכב בשבת ובחגים. אין ספק שאני מפקפק בחכמה ההלכתית שהתירה נסיעה בכלי רכב בשבת, ומה שהיה היתר לנסוע לבית הכנסת היה בידי יהודים קונסרבטיבים רבים להיתר לנסוע בשבת באופן כללי. בכל אופן מתן לגיטימציה להומואים דתיים הוא עניין אחר לחלוטין. הדבר ישפיע על הומוסקסואלים בלבד ואין דרך בה יוכלו לנצל זאת כדי להרחיב את היישום של החלטה כזאת. הלגיטימציה של הומוסקסואלים דורשת השוואה יותר מכול עם הלגיטימציה של נשים: מהרגע שהוא נעשה לא ניתן להרחיבו משום שהוא הכול בעצמו.

סיכום חלק ב'

נראה הגיוני להציע את המסקנה הבאה מהדיון בחלק ב'. אין צידוק הלכתי או מוסרי שיתמוך בהדרת הומוסקסואלים מזכויות וכיבודים בבתי הכנסת שלנו והשתתפות פעילה בהם, הכוללת הזכות להיות שליח ציבור, לקרוא בתורה, להרביץ תורה וכו'. לפיכך יהיה זה מעתה הולם לבקש מהרשויות ההלכתיות שלנו להורות לרבנינו ולקהילותינו להימנע מאפליה כנגד הומוסקסואלים בנושאים האלו.

עריכת טקסי זוגיות לא תיאסר כל עוד לא מדובר ב'קידושין' או בלשון קידושין וכל עוד אין מסמך המזכיר את הכתובה בתוכנו, צורתו, מטרתו וחתימתו. עריכת טקסי זוגיות תהיה חיובית בכך שתצמצם את מקרי ההפקרות המינית ואת הסכנה לחלות במחלות מין. לפיכך יהיה זה מעתה הולם לדרוש מהרשויות ההלכתיות שלנו לאפשר לרבנים המעונינים בכך לערוך טקסי זוגיות, כל עוד אנו דורשים שזיווגים אלו יהיו אנדוגמיים ומונוגמיים.

אין למנוע מהומואים ולסביות ללמוד תורה בבתי ההמדרש לרבנות. יש ביכולתם לתרום לקידום התורה כפי שביכולתו של כל אדם אחר. הם רשאים גם לשמש כמרא דאתרא ומרתא דאתרא בקהילות שיקבלו אותם. לפיכך יהיה זה עתה הולם מהרשויות ההלכתיות שלנו להסכים לקבלה של הומוסקסואלים לבתי המדרש לרבנות, לבתי הספר לחזנות ולמכונים להכשרת מורים.

מסקנה

בגמרא [חולין ו' ע"ב-ז' ע"א] כתוב שפעם רבי מאיר אכל ירק שגדל בבית שאן במהלך שנת השמיטה ושרבי יהודה הנשיא ניצל תקדים זה כדי להצהיר שבית שאן משוחררת לצמיתות ממגבלות שנת השמיטה, אף על פי שהיא בתוך גבולות ארץ ישראל. ההתנגדות לצעד הזה הייתה קולנית: "איך תוכל להתיר דבר שהיה אסור בהחלט בעיני כל קודמיך?" רבי הגיב תחילה על ידי הבאת אנאלוגיה. בשנות הנדודים במדבר סיני יצר משה נחש נחושת שנקרא 'נחושתן'; הסיפור המלא נמצא בחומש במדבר כא ו-ט. נחש הנחושת הזה נשמר לדורות, אך בימי חזקיה המלך היה הנחש לנושא של עבודה זרה. חזקיה המלך לא היסס והרס את העצם שנוצר בידי משה רבינו [מלכים ב' יח ד]. רבי שאל את מבקריו איך יסבירו את העובדה שמלכים צדיקים שקדמו לחזקיה, כמו אסא ויהושפט, לא הרסו את העצם למרות שהיו נחרצים בהסרת עבודה זרה. "מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו; אף אני מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו." על המקרה הזה מעיר רש"י: "כשיבאו בנינו אחרינו אם לא ימצאו מה לתקן במה יגדל שמם?" . האם יהיה זה דמיוני מדי לשער שקודמינו הותירו לנו מקום לעשות שם לעצמנו? האם יהיה זה דמיוני מדי להציע שעל דורנו לעשות שם לעצמו בכך שיתקן זכויותיהם של ההומוסקסואלים שומרי מצוות? אכן, הגיע הזמן.

בתשובתו מלפני עשור כתב הרב אליוט. נ. דורף:

די לי בכל הנתונים הללו יחד כדי לקבוע בוודאות שאל לנו לראות עוד בהומוסקסואליות תועבה. כשהמסורת קבעה אחרת היא בטח הניחה שמשיכה מינית ויחסי מין חד-מיניים היו מרצון באופן מוחלט. אנו יודעים היום בבירור שהנחה כזו היא טעות עובדתית.

במאמר "הטעיותיה של דר. לורה על הומוסקסואליות" ה-2 ביוני, 2000 הרב שמולי בוטח כתב:

על הדתיים להיפטר מההומופוביה שלהם ולבטל את המדיניות המפלה הטוענת שהומוסקסואליות היא סטייה המסומנת על ידי אלוהים לביקורת נוקבת ומיוחדת. כמו גברים ונשים הטרוסקסואלים, הומוסקסואלים הם ילדי האלוהים, המסוגלים להביא אור ואהבה לעולם שחשכתו נגרמת לו רק בידי חטא אלא גם בידי דעות קדומות מוטעות ומטעות.

אמן.

הרצליה
י"ב בסיון ה'תשס"ג
12 ביוני 2003
הרב שמחה רוט